איזה ערב תרבותי משובח בירושלים! כן, כאן בירושלים - יש מה לעשות בירושלים (לפעמים). יצאנו לתיאטרון מזיא, ובו הוצגו שיריהן של שתי משוררות עכשוויות בשנים הטובות בחייהן, אגי משעול ודורית
ויסמן, שכותבות על חוויות נשיות יום-יומיות, שהן משותפות לכל אישה ואישה בכל מקום.
זה מתחיל בנושאים הקשורים בגוף האישה ההולך ומזדקן והתחושות שנעלמות (או שלא) ואלה
שמתעוררות. חלק ניתן, ואף רצוי לקחת בהומור ומותר לצחוק בקול. חלק, כמו האיום המרחף מעל לחיי כל אישה
של מחלת סרטן השד, גורם להרהור ואי-נוחות מכוונת. מגוון הנושאים רחב. חלק מהשירים
מציירים רגעים משעשעים או מעצבנים שעברו על כולנו - ואם לא, אז בטוח שהם או
ממתינים לנו בעתיד. ההסתכלות היא מבפנים ובדרך כלל באופטימיות, אבל ללא ניסיון
לשפות או לפטור. את הדיונים על דיאטות ואיפור המשוררות משאירות למגזיני היופי
והבריאות. זה לא היה ערב קריאת שירים רגיל. הקטעים הוצגו ע"י שחקנים של קבוצת התיאטרון הירושלמי, כאשר חלקם מלווים
ע"י מקהלת קפלאטה אורטוריון ירושלים. הבימאית גבי לב לקחה את השירים והוסיפה
להם מימד נוסף ומרתק. על ידי שילוב מוצלח והרמוני של משחק, ריקוד, מנגינות, שירה
וקטעי מוסיקה, היא ממש נתנה למילים חיים משלהם. המיזוג בין האלמנטים האלה והאינטראקציה
בניהם, הוא זה שנתן את קסם. מאוד נהניתי, לא רק בגלל השתתפותו של הזמר האהוב עלי
במיוחד (הרי זה בן-זוגי שמוביל את הבסים במקהלה), אלא גם כי לאורך כל ההצגה נשארתי
סקרנית ומפוקסת. לא רציתי שיגמר. היה שם המון יצירתיות ומחשבה עמוקה. לכל קטע אופי
משלו, כחלק מתוך פאזל שנוצר על הבמה. והכול בפשטות יחסית, כך שגם מי שאינו חלק
מעולם התיאטרון או השירה (ומי שעברית אינה שפת אם שלה) יכול להבין וליהנות. ליצירת
האווירה הוסיפה גם כוס יין אדום איכותי שאפשר היה לקבל בכניסה.
מרוב התרגשות לא היה חשק ללכת הביתה אחרי הכיף הזה, למרות הרוחות העזים שהזכירו
לנו את סוף העולם הקרב, או אולי דווקא בגללם. במרחק הליכה מהמקום יש פאב קטנצ'יק בשם
לא מודרני לכעורה "אברם בר". זה לא איזור בילויים והרחובות כבר די ריקים
אחרי שעה עשר. אבל שם, בבר בגודל של סלון של משפחה עשירה, על במה קטנה או משהו
דומה, עמד איש מבוגר ושמן, לא מגולח עם כובע מצרייה בצבע לא מוגדר דהוי ומנגן על
גיטרה. איתו שני נגנים צעירים, אחד בבס והשני בתופים. החבר"ה נתנו ברוק מול קהל מבוגר ומאופק יחסית,
שישב סביב שולחנות עגולים. אמנון ראה את השמן, התלהב ומיד רצה להישאר. לא ממש
הבנתי,למה. מי זה הסבא הזה ומי מפתיח לי שהוא יודע לעשות מוסיקה? אבל עד מהרה
קיבלתי הסבר להתלהבות וקצת התביישתי: "את לא יודעת מי זה? זה אפריים שמיר
מלהקת כוורת". או.קיי., סליחה לבורות, ברור שנשארים!. ומה אני אגיד לכם, הזקן
השמן הזה הרים את ה"חבורת זקנים, בני גילי" כפי שהוא בעצמו כינה את הקהל,
על הרגליים, גרם להם לרקוד ולשרוק. היה תענוג לשמוע את הגיטרה שלו בסולואים מרהיבים,
בבלוז משובח ובשירי כוורת הנהדרים. הוא עדיין שם הרבה מוסיקאים צעירים (ורזים)
ממנו בכיס הקטן. בקיצור: בהחלט היה ערב תרבותי
כיפי בירושלים לאנשים ש- נו איך להגיד? - מתחילים להרגיש שהם כבר לא צעירים כל כך
ובכל זאת רוצים ליהנות. |