ילדים, מסוגלים להיות מאוד רעים. הם יכולים לצחוק עליך בגלל הנמשים, לצחוק ולהצביע עם האצבעות מול הפנים. אבל לא רק ילדים, ובכלל, אנשים.

אני זוכר את ד' ואת שין, ואת אמיר, ואת יוסי. שתי הראשונות ניצלו אותי ברמה הזוגית, שני האחרים ניצלו אותי ברמת החברות. ולא רק הם

תהיתי, האם זה אשמתי שכל כך הרבה אנשים שמו עלי זין, שלאף אחד לא היה אכפת. כמו איזה אישה מוכה שנמצאת רק בקרבת המתעללים, מבחירה.

אבל לא מצאתי גורם משותף, שום רמז לא יכל היה לומר לי מראש מה עומד להיות. חוץ מהשלב הזה שהאינטואציות מתחילות לעבוד אבל אתה לא רוצה להאמין להן

זה קורה פעם בכמה שנים, לא יותר מדי. רק פעם בכמה שנים, שאתה מכיר אדם שאתה מאוד נקשר אליו, והוא אליך, או שמא הוא רק נקשר אליך "לכאורה", כי אחרת, גם אם כבר לא אכפת לו, למה להתנהג בצורה רעה? אחת לכמה שנים, אני מקבל את הכאפה שלי, פעם באיזה 9 שנים בערך, וזה משפיע עליי לשניים וחצי שלוש שנים. ורק אז אני עובר הלאה.

אולי, הדבר הנכון הוא באמת לא להקשר לאף אחד, מסקנה שאני מצליח לאחוז פה כ9 שנים כל פעם, בערך.

אני לא חושב שאנשים צריכים לאהוב אותך כמו שאתה אוהב אותם. אבל זה צריך להיות קרוב.

וודאי, שהם צריכים לאהוב אותך כמו שהם מצהירים. יש אנשים שאומרים שהם אהבים אותך כמו משפחה, אבל, לא מתייחסים אליך, כמו משפחה. משפחה, לא בוחרים, מבקבלים אותה, ונלחמים. נלחמים ומתאפקים כדי לא לשבור את הכלים, ככה זה בחיים.

אנשים שרואים בכם משפחה, לא יכולים "פתאום להתחרט" אין כזה דבר לנטוש פתאום, או לא להתאמץ. אין כזה דבר לומר למישהו שהוא כמו משפחה שלך, ויום אחר כך להעלם.

למילים יש המון משמעות, אל תעשו בהם שימוש לשווא' גם לשתיקות יש המון משמעות, גם הן יכולות לחרוץ גורלות. מה שבטוח, מילים ושתיקות יכולות לגרום המון כאב- וכאב בלב, יכול להיות עדין יותר אם הופכים אותו במקום לכאב פיזי.

דבר אחד בטוח, שלמישהו באמת אכפת לכם, הוא בחיים- בחיים לא ינטוש אתכם. ואם נטש אתכם פעם אחת, כנראה לא אהב אתכם מעולם