האלמנה -הסיפור הרומנטי למוצ"ש בהשראת ציור של דבי מהקפה
לא ממש מת לצלם אלמנות של עשירים. מסכת היגון על פניהן נראית עבה כמו איפור צעקני של המקצוע העתיק ביותר בעולם.אני אף פעם לא מאמין להן. ברור למה. באותו יום אפור וסגרירי, החשק שלי לעשות סדרת צילומים לעיתון שבו אני עובד כבר 10 שנים, ולהראות את אלמנתו האבלה של ליאון רקנקי, התורם הכי גדול של אוניברסיטת תל אביב, היה זהה לחשק שלי לקפוץ ערום לבריכת גורדון, כשגשמי הזעף מכים בי מלמעלה...
הלכתי. מה יכולתי לעשות? בתקופה שבה "מעריב" כמעט חדל להתקיים, וערוץ 10 בסכנת סגירה, אני חייב לשמור טוב טוב על מקום העבודה שלי, אפילו אם מדובר בעיתון המקומי הבלתי חשוב "חדשות נווה פרצפילוחה". בסדר, תצחקו. אף אחד מכם לא יודע איפה זה,נכון? לא ממש איכפת לי. גם אני לא ממש גר שם,אבל זה המקום היחיד שהסכים לקבל אותי אחרי שקוצצתי מסיבות תקציביות מ"זאת ארצנו",עיתון פטריוטי ממומן על ידי נדבן אלמוני. לפני כן עבדתי בעיתון "העיר הגדולה", שנסגר לאחר הפגנות שהאשימו אותו בשמאלניות מוגזמת. ועכשיו אני צלם הבית של נווה פרציפלוחה, עושה את דרכי לוילה המפוארת של משפחת רקנקי אי שם בקיסריה.
חיפשתי אותה בעיניי בין המוני האנשים שישבו שם, שותים ואוכלים בכלי חרסינה יקרים שהגישו הפיליפיניות החרישיות. בשלושים מקובל לערוך סעודת אבלות, ואצל העשירים הכבדים זו היא סעודה עשירה במיוחד. המשכתי לחפש אותה. אשתו הרביעית של ליאון. אף אחד לא נתן לזה סיכוי כשבגיל 34 נישאה לו ביום הולדתו ה-68, אבל עובדה, החזיקו מעמד 10 שנים...החיים הם למעלה מכל דמיון."סליחה, איפה בטי?", חזרתי ושאלתי, עיניי סוקרות ומחפשות מסכת יגון מרוחה על פנים מתוחות ויפות, מוזרקות בוטוקס, מוחלקות קמטים, מנותחות אף וסנטר. אך בטי שמצאתי הייתה שונה במפתיע מציפיותיי.
היא בהחלט נראתה בת 44. שקעים מתחת לעיניה השחורות, חוטי כסף זרועים פה ושם בשערה השחור, הארוך, שעטף את פניה כשמיכה. קמטוטים זעירים בזוויות פיה, צוואר שהגיל נתן בו אותותיו. ולמרות זאת, כמה מפתיע,היא כלל לא נראתה עצובה! כמו אור גדול זרח ממנה, זרם בלחיצת ידה, במבטה,בהליכתה. שמלתה השחורה הייתה אלגנטית ותפורה היטב. "צלם כמה שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה, רק אל תעמיד אותי בפוזות", חייך אליי קולה. "אני שונאת פוזות".
לחצתי על כפתור המצלמה המשוכללת שלי שוב ושוב. עיניי לא שבעו מלראות את דמותה נעה בין האנשים, מסיטה את שערה הכבד לאחור, פורצת בצחוק עליז. לשווא חיפשתי שביב כל שהוא של עצב. אפילו מעושה.כל כך הורגלתי לזה מהאלמנות שצילמתי, שנראו כאילו עולמן חרב עליהן. שעיניהן זלגו דמעות בלתי נגמרות, שקולן נשמע שבור ומרוסק, שסירבו לדבר על המיליונים שיקבלו כעת..."אהבתי אותו...", סיפרה כל אחת מהן בין התייפחות להתייפחות. "אותו, לא את הכסף שלו...". ואילו זו –אין לה בושה, או מה? לפחות שתעמיד פנים קצת...גם היא הולכת לקבל מיליונים...לפחות שתשלם את המס הפעוט של להיראות שבורה, לא ?
עולם מוזר, המשכתי לחשוב לעצמי, כשפיתחתי את הצילומים בבית. מעולם לא פגשתי אלמנת מיליונר ששמה פס על המוסכמות החברתיות. הכול יודעים שבחוג הסילון יש כללים ברורים. צעירה מתחתנת עם זקן עשיר. זקן עשיר מת. אלמנה צעירה מוכת יגון. אלמנה צעירה מקבלת מיליונים. אלמנה צעירה נישאת שוב לאחר שנתיים עם...זקן עשיר אחר...מה היא חושבת לעצמה הבטי הזאת, שמפירה את הכללים?
שטחתי את הצילומים לייבוש, וכשהתבוננתי בהם באור על שולחן העבודה שלי, הוכיתי בתדהמה. דבר כזה לא ראיתי מימיי! כל צילום של בטי לווה מאחוריה בצללית שלה קשורה בחבלים עבים! מה קורה פה? שוב ושוב הבטתי בפורטרטים. בטי עומדת ליד הקיר, בטי משוחחת, בטי מחייכת, בטי נוגסת בעוגה, בטי לוחצת יד. כולה זורחת. ומאחורי כל תצלום כזה – צללית של פניה, ועליה חבלים שתי וערב, כמו חבלים של ספינה הקושרים אותה ליתד בנמל....
אחוז טירוף חזרתי למצלמה והתבוננתי בתמונות בתוכה.דיוקנה של בטי זרח אליי משם ללא כל צללית מאחוריה...מבטי חזר לשולחן. הצילומים נחו שם. לכל אדם יש שם – כתבה המשוררת זלדה? לכל צילום של בטי הייתה צללית חבולה בחבלים...
זה פשוט שיגע אותי! למחרת התקשרתי אליה בתואנה שנדמה לי ששכחתי אצלה איזה חלק מהציוד שלי. הבית היה ריק הפעם.היא פתחה לי את הדלת . אותה שמלה שחורה, אותו שיער עבות כשמיכה, אותן עיניים ענקיות, שחורות כלילה. "בבקשה, אתה מוזמן לחפש", אמרה במאור פנים. עשיתי הצגה שלמה של חיפוש, כשהיא יושבת על אחת מכורסאות העור האיטלקיות בסלון המהודר.
"אני לא מוצא...", מלמלתי. "סליחה, כנראה איבדתי את זה בדרך...". "תשאל מה שבאמת רצית לשאול", קטעה אותי. "לא מבין...", לחשתי. "תשאל למה אני לא מתאבלת...", אמרה, קולה צלול ורגוע, כלל לא מתנצל. "טוב,אז אני שואל...". "כל עוד ליאון היה חי, הייתי קשורה לכסף שלו. רק עכשיו, כשהוא מת, יצאתי לחופשי...". "לחופשי?", שמעתי את קולי התמה. "את מתכוונת לחופש לעשות מה שאת רוצה עם כל המיליונים שתקבלי...".
"אני לא מקבלת שום מיליונים מאף אחד", באה התשובה. "המיליונים היו ונשארו שלי. ליאון היה מרושש לגמרי כשהתחתן אתי, ועם האימפריה שהקמתי במו ידיי. רק אחרי החתונה התגלה לי מצבו.כל עוד היה חי –הייתי כבולה לחובות שלו. אבל כעת –אני אישה חופשיה!". שתיקה. אני מחפש משהו להגיד מתוך התדהמה, אבל לא יוצא לי כלום חוץ מ"אפשר להזמין אותך לקפה? אני מבטיח לך שאין לי חובות...".
* לקוראים הצעירים, בני דור ה-3.5....הסיפור מתאר תקופה שבה עדיין היו מפתחים פילם בחושך ולאחר מכן מייבשים את התמונות המודפסות.לא דומה למה שנעשה במחשב היום.
* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c) |
