כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    יש לי להגיד משו

    0

    סיפורים מאמריקה. פרק 3

    2 תגובות   יום ראשון, 23/12/12, 19:46

    יצאנו משדה התעופה ולקחנו שאטל למלון הילטון ב-Rye, שם קבענו עם המארחים שלנו, חברי משפחה שהגרו לארה"ב באמצע שנות ה-60. מאחור ישב צעיר, וליד הנהג ישב זקן עייף. הוא לבש מעיל חום כבד, ועל אוזנו השמאלית היה תלוי מכשיר שמיעה והוא נמנם כל הדרך. אחרי שעה שניהם ירדו ונשארנו לבד עם הנהג בוואן הגדול.

     

    מאיפה אתם? ישראל. הו, ישראל! בחיי! איך שם? אני צריך לבקר פעם. אני אגיד לכם משהו. העולם משתנה, חברים. העולם משתנה. בעוד מאה שנה לא יהיו יותר דתות כמו נצרות, יהדות, אסלאם וכל אלו. תהיה דת אחת. אמונה אחת. כולם יחיו בתוך עולם אחד ענק שבנוי מדת אחת. אני לא יודע מה זו הדת הזו, אבל תאמינו לי אחים שלי, זה מה שיקרה.

     

    אחי טען שתמיד ממסחרים את הדת. הנהג שלח את עיניו הכהות למראה ועשה תנועות עם הראש שהוא מקשיב ומבין.

     

    הוא אמר, תשמע, אף אחד לא האמין שככה תיראה אמריקה. אתה יודע בכמה כסף קנו המתיישבים מהאינדיאנים את מנהטן? עשרים וארבעה דולר, שהם בערך אלף דולר של היום. עשרים וארבעה דולר! בדיחה! תראה מה נהיה ממנה. כן. העולם משתנה.

     

    מבעד לחלונות ראיתי תחבורה אמריקאית. כבישים ונתיבים ארוכים, המוני מכוניות, פסי שלג לבנים בשוליים, שאריות חורף של 2010. אף אחד לא צפר בכביש. אף אחד לא חתך. מוניות צהובות נסעו בנתיב המיועד להן. משאיות גם כן. הוא ניווט בקלילות את הוואן, שייט בין נתיבים, ענה לאנשים במוטורולה והסביר לנו בהתרגשות שאין לנו מה לפחד כי אנחנו לא נראה את סוף העולם.

     

    זה יקרה רק בעוד מאה שנה, אמר, אולי אפילו יותר. אנחנו כבר לא נהיה כאן ואני מאוד שמח.

     

    הגענו למלון, שילמנו, הוספנו טיפ נדיב וחיכינו. רוח קרה חתכה את הפנים. חודרת מבעד למעיל ולשכבות. לא הכרתי קור כזה מעולם. הכל קר. בהיר, שמיים כחולים, אבל קר. המארחים שלנו הגיעו לאסוף אותנו, נראים נרגשים. גם אנחנו. פעם ראשונה באמריקה. הם גרים ב-Harrison שבמחוז Westchester. עיירה ציורית עם בתים גדולי מידות בסגנון אמריקני טיפוסי. על השלט בכניסה כתוב בגופן עתיק שהאריסון קיימת משנת 1696. או 1669, לא זוכר. האינדיאנים התיישבו שם וההמשך ידוע.

     

    הבית שלהם נבנה בשנות ה-40 והוא גדול ויפה. שלושה מפלסים לו. מרתף גדול, בעצם ענק, עם חדר עבודה בשבילו, חדר כביסה וארונות עם ציוד, וגנרטור הונדה עטוף בניילון. הכניסה במפלס המרכזי. בסלון ריהוט עץ חם וכבד, שטיחים צמריריים וספות רכות שקשה לקום מהן. בצד השני, חדר טלוויזיה עם כורסת טלוויזיה משנות ה-70.

     

    גם הטלוויזיה חגגה יותר משלושים שנות עבודה. בחדר הזה יש הרבה מגזינים על ריהוט ועיצוב, רובם משנות ה-60, אבל גם משנים מאוחרות יותר. בקומה העליונה שלושה חדרי שינה. אחד מהם הוסב לפינת מחשב והאחרון מיועד לאורחים. הסקה מרכזית בכל פינה ופרקט עץ חורק כמו בסרטים.

     

    הייתי עייף מהטיסה. אכלנו משהו ותפסנו רכבת למנהטן, להספיק לאמפייר סטייט בילדינג כי "היום עוד יום יפה אבל מי יודע מה יהיה מחר. אז כדאי שתספיקו". בלילה חלמתי שאני אינדיאני שבא לראות מה נשאר מהבית שלו ב-Harrison שב-Westchester. לא זכרתי מתי הייתי שם לאחרונה, ב-1696 או 1669. איבדתי את הדרך חזרה ונשארתי ביער, מסונוור מירח כסוף ועצים רטובים.

     

    Harrison (נכתב ב-Central Park)

     

    ''


    © כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/12/12 23:16:

      צטט: omri-san 2012-12-23 23:05:10

      נהיה מותח הסיפור הזה שלך. מצפה כבר לפרק הבא ;-)

      תודה איש. אלה רק סיפורים קצרים, זיכרונות. זה הכל.

        23/12/12 23:05:
      נהיה מותח הסיפור הזה שלך. מצפה כבר לפרק הבא ;-)