סוף סוף התעוררת,

אני יושבת בשולי המיטה,

שקטה ומחייכת,

ממתינה להפתעה שתפער את פיך,

אתה מנסה לנתק את ידיך,

ומגלה שהן קשורות אחת לשניה לפני הגוף,

הקשר לא חזק, אלא רק מגביל את תנועתך,

ידיך נשלחות לכיוון פניך,

מתכוונות להסיר את העניבה שמעוורת עיניך,

אני אומרת מילה אחת בלחש "אל",

וכמו במילת קסם את חוסר האונים על פניך כובש חיוך מפתה,

חיוך יודע דבר.

אתה נשכב שוב על גבך ידיך קשורות בגרביון שלי ומונחות על מבושיך,

אני יודעת את זה, כי כרגע משכתי את השמיכה מעליך,

אתה כולך מונח גלוי לפניי,

עכשיו חיוכי אפילו גדול יותר,

צמרמורת של קור והתרגשות עוברת בך,

ועכשיו שאני יודעת הכל על גופך,

אני רואה את פטמותיך מתכווצות,

ואת השיער על אמותיך סומר.

אני צובטת קלות את תנוך אוזנך,

ואתה נושך את שפתך התחתונה,

אני אומרת " אני גם רוצה",

לשוני עוברת על שפתך העליונה,

טועמת אותך בהנאה, מבשרת לך על הקירבה הצפויה,

אחריה שיניי נושכות קלות את שפתך התחתונה,

אך אתה לא נשאר חסר פעולה מפסק קלות את פיך

וסוגר שפתיך על שפתיי.

אני מיד מעמידה אותך על טעותך,

ושולחת לשון בועלת אל בין שפתיך,

הנשיקה הארוכה והחושנית ביננו,

מסתיימת בנשיכה של לשוני הקטנה.

אני פולטת אנחה קלה, אנחת הפתעה,

מצחיק שיכולתי לדמיין אותך לרגע חסר אונים או חסר שליטה...

אני מושכת באצבע אחת את ידיך אל מעל לראשך,

"זוכר את המגבונים הלחים?" אני שואלת,

אתה לא עונה אך מחייך.

אני תולשת מגבון לח אחד,

ומלטפת עימו את שרירי ידיך,

שריריך מקפצים תחת מגע ידיי,

כמו רוקדים לצלילי החליל הסודי שלי,

אני מעבירה את המגבון בתנועה איטית על חזך,

מקיפה באיטיות את פטמותיך,

גולשת אל צלעותיך,

בעוד אצבעותיי והמגבון מותירים שובל קר,

שפתיי משאירות אחריהן נשיקות חמות על עורך,

חותמות טריות של תאווה ותשוקה,

לעיתים אני נושכת קלות את עורך,

ואתה נאנק תחת שפתיי,

ידיי נמשכות אל שביל גן האושר שלך,

המוביל אותי  מן הפופיק ועד מקור אושרי.

האמת היא שזה לא נכון לקרוא לזה מקור... כי זה יותר דומה לחדק

של רוני בן ציון.

נ.ב.

בטח כבר התרגלתם שאני מפסיקה לפני הרגע הקריטי הצפוי...