כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ילד, תתנהג יפה!

    השם: נובו. המחלה: ADHD. הכתיבה החליפה את הריטלין.

    תגובות (9)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      27/10/13 11:47:
    נעה, אפשר גם פטריות? לפחות על רבע מגש...
      27/10/13 11:44:

    צטט: נעה אל-יגון 2013-10-26 19:09:01

    העיקר פיצה עם הרבה אורגנו ירוק
      26/10/13 19:09:
    העיקר פיצה עם הרבה אורגנו ירוק
      23/10/13 00:47:
    אתה כותב יפה..
      30/4/13 23:47:
    משפחה לא קונים במכולת וגם לא באיזור תעשיה ברעננה
      1/1/13 15:04:
    המציאות עולה על כל דמיון . מקסים.
      26/12/12 06:37:

    חיפשת משפחה?

    הנה לך,

    אחות, כבר יש.

      25/12/12 22:00:

    .

    .

    לילה טוב עם חלומות פז.

    ''

      25/12/12 19:57:
    את יכול להביא לי קצת מהקירבי הזה ? אהה? טוווווב !!!
    0

    "לאן הגעתי בבקשה?"

    9 תגובות   יום שני, 24/12/12, 22:26

    לאן הגעתי, בבקשה?

    "לאן הגעתי, בבקשה?" שאלתי בעודי נושף עשן של ירוק טוב לתוך השפופרת וממסטל כהוגן גם את חתיכת הפלסטיק שבידי.
    "עם מי יש לי הכבוד?", ענה קול נשי בצד השני.
    "שמי נובו, ואני מתקשר בקשר למודעה בעיתון לגבי 'איש מכירות למוצר ייחודי בחברה עם אווירה משפחתית'".
    מאז שאני זוכר את עצמי אני מחפש משפחות אומנות. כאשר הייתי נתקל במודעה כזו, הייתי מזנק מיד.
    "הגעת לבית קירבי. הייתי רוצה לזמן אותך לריאיון עבודה".
    "מה זה בית קירבי?", שאלתי, כדי להישמע כמו אחד שמתעניין ומעמיק לפני שהוא אומר כן.
    "אני מעדיפה שתבוא לריאיון פה, ומארק יסביר לך הכל. אני משוכנעת שיהיה לך מעניין".
    "אוקיי, איפה אתם יושבים?", שאלתי.
    "תרשום... רחוב אח"י דקר 15 ברעננה. זה באזור התעשייה הישן, מכיר?"
    "כן, בטח", שיקרתי. אחרי השאיפה האחרונה בקושי זכרתי איפה רעננה ממוקמת במפה.
    "נובו, אתה רוצה שנפתח יומנים כדי שנוכל לקבוע יום ושעה?"
    "כן, בטח, שנייה. אני מביא את היומן שלי, בסדר?"
    "אין בעיה ,אני מחכה".
    ידעתי שאני חייב לשחק את המשחק של העולם "הנורמלי" הזה של יומנים, לוחות זמנים וכל הבולשיט הזה. חיפשתי במגירה את ניירות הגלגול שדימו לי אחלה יומן, והוצאתי אחד כדי לגלגל לי עוד קטנה.
    "כן, אז בואי נראה... אנחנו מדברים על השבוע הזה?" שאלתי.
    "דווקא חשבתי על יום שני בשבוע הבא בתשע. זה מסתדר לך?"
    "רגע, תני לי שנייה לבדוק...", ניסיתי להרוויח קצת זמן בגלל נייר מקומט שיצא מהחבילה, והייתי צריך ליישר עם הלשון.
    פעם בכמה יוצא "גלגול מוזיאון" ודווקא יצא שהנייר שיצא מהחבילה עקום בהתחלה הפך אחרי דקה וחצי למוצר לדוגמה. התבוננתי בו, ומיד עלה חיוך של ריגוש על פניי.
    פתאום עלתה לי לראש סוגיית "סיפורי הסינדרלה האלה" על דוגמניות-על שמספרות בערוץ האופנה איך כשהיו קטנות הן היו הברווזון המכוער של הכיתה, מין "טום בויז", לא רלוונטיות עד שבגיל מסוים הכל התהפך.
    הסיפורים האלה תמיד נתנו לי תקווה שיום אחד זה יקרה גם לי, באופן זה או אחר. כבר ראיתי את עצמי במשרד גבוה ברעננה, מנהל מערך המכירות של קירבי, שעדיין לא ידעתי אם זה שמו של בן אדם, מוצר או מאכל.
    "יום שני בתשע זה מעולה", אמרתי, ומיד הדלקתי את הדוגמן הירוק. הגברתי את הטלוויזיה כדי לראות בפעם שלישית באותו שבוע פרק של "חיות טורפות חיות" בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק וויילד.

    *

     

    הייתי כוכב הקורס. פעם ראשונה בחיים שידעתי מה אני רוצה לעשות בשארית חיי - סוכן של שואבי אבק קירבי!
    היינו מעט אנשים, שמונה בנים ובת. הייתה תחושה שמדובר בצוות מובחר, מין סיירת מטכ"ל של סוכנים של שואבי אבק.
    בניין קירבי עמד ברחוב שקט. זה היה בית מעוצב יפה שהקרין אווירה של "כסף גדול".

    הקורס נמשך עשרה ימים. לאחר מכן, אתה מצטרף לסוכן ותיק לכמה פגישות מכירה ואחרי זה:
     You're on your own!
    ביום הראשון עישנתי מרוב לחץ את כל החומר שהיה לי בבית, ממש לפני שיצאתי בבוקר מהבית.
    הגעתי במצב רוח מרומם למדי לתחילת הקורס. למזלי, הייתי עדיין שלב אחד בתוך הזיות הגיוניות, שלב אחד לפני התקפת חרדה.
    בשיחת ההיכרות כל אחד היה אמור להציג את עצמו בכמה מילים: מאיפה הוא, בן כמה הוא, מה הוא עשה עד היום, מה הוא למד או לא למד...
    כל אחד מאתנו סיכם את סיפור חייו בדקה, דקה וחצי.
    כשקיבלתי את רשות הדיבור, קצת התבלבלתי. מרוב מצב רוח טוב ו"אווירה משפחתית", כמו שהבטיחה לי המזכירה עוד בטלפון, התחלתי במופע סטנד אפ שזרם נכון.
    סיפרתי סיפורים על עצמי ועל החיים בכלל, שנמשכו עשרים דקות. עד שהמדריך ביקש בעדינות אך בהחלטיות להמשיך למתלמד הבא.
    לאט-לאט אבל בהחלט "במדרון תלול" התחיל לרדת הסוטול.
    פתאום נהיה לי קצת פחות מלהיב ומעניין, והתחלתי להרגיש רעב. הבטיחו לנו פיצה לארוחת הצהריים.
    כשרשות הדיבור עברה  לבחור האחרון, כבר הייתי מורעב!
    בשתיים עשרה בצהריים הגיעו ארבעה מגשי פיצה מדומינוס פיצה. כל אחד לקח סלייס או שניים. בסופו של דבר אכלתי שש חתיכות, ורציתי להאמין שלא שמו לב.
    בחלק השני של היום העמידו במרכז החדר מכשיר שנראה לי כמו חללית. חילקו לכולם מחברות ועטים, ואז, בהומור שלא הצחיק אותי הוא אמר:
    "גבירותיי ורבותיי, בואו נקבל במחיאות כפיים את האחד והיחיד, קירבי!" כולם מחאו כפיים, ואני פזלתי לעוד סלייס במגש הפתוח.
    במשך שלוש שעות תיאר המדריך סיפורי גבורה על שואב האבק האגדי, העשוי ממתכות שלעולם אינן מתבלות... הוא דיבר על ההיסטוריה של המוצר, שנולד במלחמת העולם השנייה, שרד את המלחמה הקרה בין המעצמות ועדיין המשיך לנצנץ בלי טיפת חלודה. ואני רשמתי בהתלהבות את הכל במחברת.
    הלימודים היו קלים. קירבי באמת היה שואב אבק מרשים. חבורת האנשים והמדריך שימשו לי אחלה קהל, וגם מגשי הפיצות שהגיעו בדיוק בזמן, יום יום, במשך כל הקורס, ריגשו אותי. הרגשתי שסוף סוף מצאתי בית.
    בקצה המסדרון שהוביל לחדר ההרצאות שבו למדנו על "החללית הקטנה" שביכולתה לנקות מחצית מתל אביב בפחות משעתיים, היה תלוי פעמון ענק, כמו אלה שבכנסיות מימי הביניים.
    ביום השני של הקורס, באמצע הדגמה של שאיבה אופקית של שטיח, ראיתי את אחד הסוכנים הוותיקים נכנס בריצה אחוז טירוף לעבר הפעמון וניענע אותו חבל שהשתלשל לצדו.
    בתוך שניות החלו לצאת העובדים מכל הקומות בשירה ובצהלה, ורצו לעבר החדר שבו למדנו. כולם התקבצו במעגל וזימרו בטון אחיד, כמו שבט אינדיאני שחזר מציד מוצלח:


    "קירבי, קירבי, הוא עולמנו,
    קירבי, קירבי, הוא משנתנו,
    קירבי, קירבי, בלבבי,
    קירבי, קירבי, הוא כל עולמי".

    המדריך עצר את השיעור וסימן לכולנו להצטרף למעגל ולשיר עם בעל השמחה.
    כשהסתיימה המהומה וכל עובד חזר למקומו, ניגשתי מבוהל למדריך ושאלתי אותו: "תגיד, מה הסיפור?".
    הוא חיבק אותי כמו אחד מזקני השבט שמחנך את אחד הגוזלים שלו שזה עתה בקע, חייך קלות ואמר: "מה הסיפור? הסיפור הוא שהייתה מכירה, וכל מכירה אנחנו חוגגים. יום אחד, נובו, גם אתה תרוץ לאחר מכירה מהאוטו לפעמון!".
    אחרי הנאום הקצר הזה הרגשתי שאני שייך אפילו עוד יותר  ל"משפחה".
    למדתי את כל התיאוריה על קירבי, ולקראת סוף הקורס ידעתי להרכיב ולפרק את המכשיר בעיניים עצומות.
    כל עוד הייתי מוגן במסגרת של הכיתה והמדריך - היה טוב ומשעשע.

    *

     

    הקורס נגמר וצירפו אותי לסוכן הכי ותיק של החברה.
    לפני שיצאתי מהבניין אתו ועם המכשיר, קרא לי הבעלים והזמין אותי למשרד שלו לכמה דקות.
    "הפוך, תה, או נס קפה רגיל?", הוא שאל.
    "לא תודה", אמרתי כדי להרוויח עוד כמה מניות.
    "תראה, נובו, אני לא רוצה לעכב אותך, ושאול גם מחכה לך... החלטנו לצוות אותך אליו לכמה הדגמות מכירה. הוא אחד מהטובים שלנו, תוכל ללמוד ממנו המון!"
    ראיתי שהוא מחכה שאני אגיב.
    "כן, אמרו לי שהוא טוב", אמרתי בלי לדעת במה שאול מצטיין. לפעמים חייבים לומר משהו גם כשלא ברור מה.
    "נובו, אני עוקב אחריך מתחילת הקורס, ולרוב איני טועה בהבחנות שלי - אני צופה לך עתיד מזהיר בחברה! התפקיד שלי הוא לדוג את הכוכבים שלנו ולטפח אותם. אתה כוכב, נובו, רק תתמיד!"
    הרגשתי שדמעות עומדות לקפוץ מעיניי החוצה, והפעלתי מאמץ כביר כדי לבלום אותן. הרגשתי כוכב! רצוי, מקובל, אהוב, חלק ממשפחה - כל מה שחסר לי באותם הימים,  אף שעדיין לא מכרתי ולו גרגיר.
    "תודה, אני משתדל, נקווה שיהיה בסדר", מלמלתי בטון ביישני כדי להצטייר כצנוע בעיניו.
    "טוב, אז קדימה לעבודה! שאול מחכה לך באוטו. אני מבין שאתם נוסעים לעשות הדגמה בחיפה לזוג מבוגר, אז יאללה, אני רוצה שתחזרו משם ישר לנדנד את הפעמון". הוא נעמד  וטפח לי בחוזקה על הכתף.

    *

     

    הכת הזו שנקראה קירבי עשתה לי רע!
    בקורס היה ריגוש חברתי, ואחלה במה בשביל עצלן שכמוני. אבל רגע אחרי שהוא הסתיים, התחילה העבודה האמתית: לבוא למשרד, לקחת ערכה ששוקלת טונה: שואב אבק, צינורות, אביזרים שביחד נראו כמו דינוזאור ממתכת...
    לנסוע לרחובות בערים שלא הכרתי...
    והסיוט הכי גדול: לנסות למכור שואב אבק שמחירו היה 12  אלף שקל!
    12 אלף פאקינג שקל למכשיר שאמור לנקות קצת את הבית!
    את ההתלמדות עם שאול עוד עברתי בשלום אבל אחרי שבועיים נשלחתי לבד עם ערכה למשפחה בבני ברק שהזמינה הדגמה.  

    *

     

    הרגשתי בעננים. אל"ף, כי סיימתי זה עתה קורס רציני של מוצר מורכב ויוקרתי.
    בי"ת, כי הפכתי ממובטל לאדם שעובד בחברה, קירבי היא חברה בע"מ.
    גימ"ל, כי הבעלים של החברה צפה לי עתיד מזהיר והוא בנה עליי!
    סיימתי את ההתלמדות אצל שאול, הוותיק, חתמתי במשרדים של החברה על כמה טפסים, העמסתי מכשיר אחד, ויצאתי לחגוג.

    *

     

    באותם ימים הייתה לי חיפושית אדומה ישנה. כשאחסנתי במושב האחורי שלה קירבי אחד, עלה שווייה פי שלושה משווייה המקורי.

    "בימים הקרובים אני אתקשר ואשלח אותך להדגמה אצל לקוח. חשוב שתהיה זמין", אמרה לי המזכירה לפני שיצאתי מהמשרד. "זו הפעם הראשונה שלך, נכון?", היא שאלה.
    "כן, פעם ראשונה", עניתי.
    "אז שיהיה לך בהצלחה. תשמע, אמנם בהתחלה זה קצת קשה, כי המכשיר הזה יקר, אבל יהיה בסדר".
    "כן, כן, יהיה בסדר", עניתי.
    דקה אחרי שיצאתי מהמשרד ברעננה כבר יצרתי קשר עם הדילר שלי. לשמחתי הוא אמר לי: "בוא".
    נסעתי לנתניה, והתעכבתי שם שעתיים.
    ציון שונא שבאים, קונים והולכים מהר-מהר.
    "אני לא סוחר סמים, אני חבר!", הוא היה אומר לי תמיד כשביקשתי להימלט משם. ומכיוון שהיה לו פרצוף ממש מפחיד, אמרתי מיד, "ברור, ברור" ונשארתי עוד חצי שעה.
    בארבע אחר הצהריים הגעתי לחבר עם השקית.
    הייתה שם המולה גדולה והחגיגה התחילה. סיפרתי בהתלהבות לחבר'ה על הקורס וכולם צחקו.
    מרוב הנאה שכחתי שיום אחד אצטרך למכור את המכשיר שעד עכשיו סיפק לי קורס משעשע, פיצות, חברים ומשפחה.
    ואז צלצל הטלפון.
    "היי, נובו, זו שרית מקירבי. קבעתי לך פגישת הדגמה בעוד שעה בגבעת שמואל אצל איזה זוג. הם ביקשו שלא תאחר, אז צא כבר עכשיו, ואני אעדכן אותך בטלפון מה הכתובת המדויקת".
    הייתי כל כך הפוך מצלול, שלא זכרתי מה זה קירבי ולמה מטרידים אותי בטלפון כזה. אבל בתוך כמה שניות התעשתי, ועניתי: "אין בעיה, אני יוצא עכשיו".
    התחלתי להזיע, וידעתי שזה הסימן הראשון למיני התקף חרדה.
    רצתי לאוטו בדפיקות לב מואצות, כמו טייס קרב בכוננות שהוזנק לשמים. ברגע שנכנסתי לבני ברק, כבר הייתי במצוקה.

    הכתובת בגבעת שמואל הייתה חריגה. זה היה מתחם מגורים כמו של בדואים משוכללים: הרבה חצר, כמה תרנגולות ומעט בית. המראה הזה עוד יותר החמיר את מצבי. "מה להם ולקירבי?", חשבתי.
    כשהגעתי לפתח החצר עם הערכה, קיבלו אותי לפחות שמונה משפחות שלהן עשרים ילדים בכל הגילים, שהיו ממוצא לא יהודי.
    ואז זה התחיל:

    "כמה אתה מוכר שניים? נכון שזה עושה גם מסז'? זה גם שוטף שטיחים? בוא, בוא גם לכפר שלנו, אבל תעשה מחיר!
    למה אתה מזיע? יאללה, מה אתה עושה סיפור, תביא אחד, נראה!"
    אחזתי חזק בערכה, מזיע ורועד. הרגשתי כמו חייל ישראלי אמיץ שמגן על הנשק שלו.
    לרגע נזכרתי שהייתי כוכב הקורס. שמעתי את צלצול הפעמון באוזן שמאל, והתמוטטתי.

    *

     

    "איפה אני?", שאלתי.
    פנים של אישה בהו בי.
    "אתה באיכילוב", ענתה לי בחורה צעירה בחלוק לבן בחיוך מקסים.
    "למה אני פה?"
    "אמבולנס הביא אותך מגבעת שמואל. התעלפת, והם הזמינו אמבולנס שהביא אותך לכאן".
    "ומה עם קירבי, הוא בסדר?", שאלתי בלי לדעת אם זו מציאות או חלום.
    "אתה מתכוון לשואב האבק שהיה אתך?"
    "כן, כן, השואב אבק", עניתי, כאילו מדובר בילדי.
    "הכל בסדר, אל תדאג, הוא כאן לידך. רק תגיד לי, מה היה לך לחפש בגבעת שמואל עם שואב אבק?", שאלה האחות הפייה.
    "זה סיפור ארוך, זה סיפור ארוך", מלמלתי, "אבל הוא מתחיל בזה שחיפשתי משפחה", עניתי וחזרתי לישון.

     

     

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      N.O.V.O
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין