כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    לימה – 'משימה בשלט רחוק' – קטע

    0 תגובות   יום שלישי, 25/12/12, 11:13

     

    http://cafe.themarker.com/image/2019509/

    ''

    את הלילה העבירו ניק ולי-צ'אן-וואו בלימה, בבירה הפרואנית. אולם למחרת בבוקר הם יצאו ממלון נובוטל לימה, אליו הם הגיעו באקראי היישר משדה התעופה.

    לאחר שנרשמו לטיסה למדריד בסוכנות הנסיעות בעיר, הם נסעו לקוזקו נוטלים עימם את כל מטלטליהם; כדי להעביר שם את היומיים שנותרו עד לטיסתם המתוכננת, הם יכלו לטוס למדריד עוד ביום זה, אך לי-צ'אן-וואו החליטה להמתין.

    'נצא בעקבות הסופה!' היא עמדה בתוקף על דעתה, 'במקום לברוח ממנה!'

    אם הם הצליחו להטעות את הרודפים הסמויים עד עתה, ייתכן ורודפיהם אף עברו אותם. העובדה שהמרדף היה בעיצומו היה ברור ללי-צ'אן-וואו לחלוטין. כך שכאשר רודפיהם יערכו חיפושים נרחבים אחריהם לשווא בכל שדות התעופה האירופיים, הם יטוסו בבטחה אחרי רודפיהם למדריד ומשם לטוקיו.

    בבוקר יום שני לאחר שהגיע מועד הטיסה הם נסעו חזרה ללימה היישר לשדה התעופה, כדי להיוודע כי טיסתם נדחתה ביום נוסף ואף חברה אחרת לא טסה למדריד ביום זה. העובדה שהוצאותיהם עבור עשרים וארבע השעות שנותרו כוסו על ידי "איבריה" חברת התעופה הספרדית לא הייתה משמעותית עבורם, לא היה חסר להם כסף. השינוי הבלתי צפוי בתוכניותיהם הדאיג את לי-צ'אן-וואו, בפרט בנסיבות הקריטיות הללו. מאחר ולא ניתן היה לעשות דבר, הם נשארו בעיר ומצאו מקלט במלון קטן באחד מפרבריה.

    הם כמעט ולא יצאו מהסוויטה שלהם כמו בקוזקו, את ארוחותיהם הם הזמינו לחדריהם; ותינו אהבים באור יום או בליל, נצמדים זו לזה בתחושת דחיפות קיצונית מהולה בייאוש.

    בבוקר המחרת כאשר הגיע הזמן לעזוב, לי-צ'אן-וואו התעוררה בסביבות שמונה ושלושים. הם התחילו לארוז ולהתכונן ליציאה. לי-צ'אן-וואו דאגה לשתי ערכות דרכונים מקוריים, האחת דרכונים אמריקאיים עד למדריד, על שם מר ומרת דין; בנוסף היה לה הדרכון הצפון-ווייטנאמי עימו היא טסה למוסקבה ועוד דרכון צפון-ווייטנאמי אחד ריק עבור ניק, אותו היא מלאה בידיה המיומנות. לא היה כמובן שום טעם לחשוף את יעדם הסופי בשלב זה. ניק נשא את כל כספם על גופו, לי-צ'אן-וואו הריקה את הכספת בדירה במונטריאול מהסכומים שנועדו לתשלום לסוכנים שונים, ולשיחוד פוליטיקאי מסוים באוטווה; בסכומי העתק שעמדו לרשותה בשני בנקים במונטריאול, היא בחוכמה רבה לא נגעה, רק כך ניתן היה לחמוק באישון ליל מזרועות התמנון של המרכז.

    כל שנותר היה להשלים לארוז, לשלם את החשבון, לזמן מונית ולנסוע לשדה התעופה. הזמן החל לדחוק, השעון המעורר צלצל ככל הנראה בזמן, אך מי יכול היה לשמוע אותו?

    רכונים על המזוודה הפתוחה על מיטתם עטויים בלבניהם בלבד, הם שוחחו על הגורדינים וגורלם תוך כדי אריזה. לאחר הכל זה היה נושא השיחה המתאים ביותר להעביר בו את הזמן, ולהדחיק את תחושת החרדה. מלבד זאת לי-צ'אן-וואו התגעגעה אליהם, הם יקרו לה כמו שארי בשרה. למרות שהיא ידעה ללא ספק שהם דיווחו למוסקבה על נטישתה הפתאומית, אך היא לא האשימה אותם כמובן.

    'הם לא יגעו בהם,' היא סחה לניק. 'למרות שהם שונאים אותם רק בגלל היותם יהודים. אך הם לא יכולים להרשות לעצמם לנגוע בהם, הם יהרסו את הרשת ואת כל התשתיות שהקמתי. אנדרי הוא מכשיר עיוור בהשוואה להם. ואין להם אף אחד שיחליף אותי זמנית מלבד הארי ורוז. הם עשויים לאחר מכן לקרוא לאחד מסוכניהם הרדומים בארצות הברית, אך הוא יאלץ לעבור חפיפה ארוכה עם הגורדינים ולא יוכל לוותר על השירותים שלהם.' לי-צ'אן-וואו הוסיפה מתבוננת בשעון היד שלה. 'התלבש ניקי, אני רוצה שתרד לשלם את החשבון. קח את האקדח אתך רד לאט והיצמד לקירות, והסתכל טוב סביבך לפני שתיגש לדוכן הקבלה לראות אם אין איזה זר ממתין בלובי, אוקי ניקי?' היא הזהירה אותו.

    מיד לאחר שניק הסיר את שרשרת הביטחון וסובב את המפתח במנעול לשחרר את דלת הכניסה מנעילה, היא נפתחה בתנופה רבה לפתע והכתה אותו בפניו ובפלג גופו העליון. הוא נדחף לאחור אולם הצליח לעמוד על רגליו כדי להתעמת פנים אל פנים עם הפורץ. האחרון ירה בו פעמיים, הכדור הראשון חלף את גרונו והשני פגע בחזהו. לפני שגופו צנח לרצפה הפורץ תפס את דש מקטורנו של ניק, והניח לגופו חסר החיים לצנוח באיטיות על הרצפה המכוסה בשטיח ללא הקמת רעש. הפורץ סגר את הדלת מאחוריו, חלף מעל גווייתו של ניק, מכוון את האקדח עם משתיק הקול הארוך בידו הימנית, לפנים, והחל לנוע באיטיות לעבר חדר השינה הסגור. בטרם הוא חלף את חדר המגורים הרחב, דלת חדר המיטות נפתחה ולי-צ'אן-וואו ניצבה על ספה בלבניה.

    בראותה את המחסל אוחז את אקדחו בזרועו הימנית המושטת והמכוון אליה, היא לא נקלעה לפאניקה; היא ידעה היטב שאם היא תפנה לו את גבה בניסיון חסר תקווה לברוח, היא מתה. היא שמעה רחש לפני כמה שניות ועתה התברר לה במה מדובר. ניק מת והאקדח שלה היה טמון בחגורתו, הרחק מאחורי הזר. דם זרם בקילוחים דקים מפניו של ניק ומזוויות פיו; היא הייתה מסוגלת להבחין בכך, והיה זה מראה מכמיר לב. היא עמדה בלבניה חשופה כמעט כליל מול הפורץ הרצחני משותקת, למרות שהחרדה הרבה שלה לא נשקפה מפניה.

    המחסל, יצור בהמי מכוער כשישה רגל גובהו, רעמה של שיער צהבהב כיסתה פדחתו – רוסי. לא היה לה שום ספק בזהותו, רוסי טיפוסי. זרועו הייתה עדיין פשוטה לפנים עם האקדח ומשתיק הקול הארוך בגובה כתפו כמעט – מכוון אליה.

    אותו האקדח שזה עתה קיפד את חייו של ניק, צעד בודד  אחד לפני ההגעה לשדה התעופה, צעד בודד אחד לפני ההתחמקות מהזרוע הארוכה של ה- ק.ג.ב, לפני השגת החירות. לי-צ'אן-וואו הרהרה בייאוש.

    אולם הרוסי התבונן בה בעניין, עתה לאחר שנוכחותו המאיימת של ניק חדלה להתקיים. הוא לא מיהר והוסיף לנעוץ בה את עיניו מכף רגל ועד ראש. היא ככל הנראה הקסימה אותו בלבושה הקליל.

    יש עדיין סיכוי זעיר ביותר לשרוד, הסיכוי האחרון! לי-צ'אן-וואו הרהרה, נלחמת בייאושה ההולך וגובר, בפחד המחריד שאחז בה...

    'אני חברת מפלגה בכירה,' היא אמרה ברוסית שוטפת, בכל השקט הנפשי שהיא הייתה מסוגלת לאצור בקרבה. היא לא הייתה צריכה לספר לרוסי מי היא, הוא עבר לבטח תדריך מפורט כולל צילום שלה, לפני שהצייד החל.

    'יש בידי דרכון מקורי נוסף ריק וכרטיס טיסה, כעת ש...' היא הוסיפה מורה בידה על גופתו של ניק, המפורקדת על השטיח מאחורי הזר.

    'אוה,' פלט המחסל, שביב של חיוך משועשע בצבץ על שפתיו, אשר הפך מיד למבט נוקב מלא תשוקה. הוא לא פנה לאחור להתבונן בגווייתו של ניק.

    אך הוא ישמע עוד, כך היא התרשמה. הוא עוד לא החליט לסחוט את ההדק מסתבר. היא הסיקה בתקווה הולכת וגוברת. היא ידעה כי אסור לה להגות מלים כמו מוות, חיים או מלים שתרמוזנה על מקצועו או על נשק ברגעים המסוימים הללו. מלים שתגרומנה לו לסחוט את ההדק בספונטניות ללא מחשבה שנייה! הוא מחסל מקצועי, כלב רצחני קר דם. הוא צריך להיות בשנות השלושים לחייו, למרות שהוא נראה מבוגר יותר, פניו חרושי הקמטים, מחסל מנוסה ללא ספק...

    'אתה תחליף את האדם הזה, תהיה בן זוגי. יהיה לך מעמד נעלה עם עתיד מבטיח.' זו הייתה הצעה פנטסטית, הצעה בלתי תיאמן, כה לא מציאותית. אך לא היה לה שום דבר אחר להציע לו. אם היא תנסה לפתותו הוא יחשוד בה מיד, יירה קודם, יפצע אותה ויאנוס את גופה חסר ההכרה לאחר מכן, זה מה שכל היצורים המזוויעים האלה עושים לקורבנותיהם...

    'אם יש לך את היכולות ואת האופי, לקחת על עצמך יוזמה שכזו...' לי-צ'אן-וואו המשיכה לאתגרו. 'אני אהיה נאמנה ואסירת תודה עד הסוף, תוך ידיעה ברורה איזה הקרבה זו תהיה מצידך!'

    הוא פרץ בצחוק רם בפניה, בבוז רב, אולם הפסיק מיד והמשיך להתבונן בה בעיניים מחייכות בביטחון עצמי רב. הוא מצפה ממני להתחנן על חיי לפניו. ההצעה הפנטסטית שלי לא הערימה עליו, רק העניקה לי עוד כמה שניות, האם אלה השניות האחרונות שלי... הוא סבור שהוא יכול עדיין לבדר את עצמו, להשפיל אותי, לענות אותי נפשית. הוא חייב להיות סוטה מסוג מסוים, כמו כל חיות האדם מסוגו! לי-צ'אן-וואו הייתה שוב על סף הייאוש. היא היססה כשבריר שנייה מבלי לדעת באיזה צעד לנקוט. האם עליה לפרוץ בבכי להניח לדמעותיה לזלוג בפרץ של רחמים עצמיים, לכרוע ברך לפניו? היא מעולם לא נקטה בתכסיסים נשיים שכאלה, היא מעולם לא נזקקה לאמצעים שכאלה. המחשבות חגו במהירות מסחררת במוחה, אולם היא התבוננה בו בחוסר החלטיות תוך איבוד כל תקווה.

    אני נתונה לחסדיו כליל אך אם עליי למות, אני אמות כפי שמעמדי והישגיי מחייבים. אף נפש חיה לא גרמה לי לכרוע ברך, אף גבר לא השפיל אותי בעבר. היא הרהרה בגאווה.

    © חיים קדמן 1991 – כל הזכויות שמורות

    דרג את התוכן: