שעת בין הערביים היא שעה מוזרה בערוץ 10, הערוץ שגזר דינו הומתק לפני זמן מה מגזר דין מוות למאסר על תנאי. זוהי שעתו של "הזוג המוזר" אשר מתחילה בתכנית הפסבדו אינטלקטואלית של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום ומסתיימת במבזק החדשות הקצר וההיתולי של חברת החדשות של ערוץ 10. הזיווג של שתי התכניות הללו, וההופעה שלהן בזו אחר זו, יוצרת תחושה של תהום. מצד אחד ניצב מגזין אקטואליה המקדיש זמן למגוון רחב של סוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות ומצד שני ניצב מבזק חדשות המזכיר בזאר טורקי, מעין בליל של ידיעות חדשותיות שנהפך במהרה לבלילה קשה לעיכול. אך ישנו משהו שקרי בתחושת התהום הזו שבין שתי התכניות נוכח העובדה שעם חלוף השנים הפכה גם תכניתם של קירשנבאום ולונדון למהדורת חדשות בידורית נעדרת עומק או עניין.
האמת היא שלונדון וקירשנבאום הם בעצם "זוג מוזר". זה שמנמן ונמוך וזה גבוה ורחב, זה אינטלקטואל והוגה וזה הרפתקן וחובב ספורט, זה שואל שאלות באורך ראיונות עיתונאיים וזה קוטע כל ראיון בגסות, זה מתפלסף וזה ציניקן. וכך הם חיים להם יחד בפלנטה המוזרה שנקראת ערוץ 10.
השבוע, אירחו השניים בסלון ביתם הטלוויזיוני את צביקה יחזקלי, הכתב היהודי לענייני ערבים. יחזקלי ניצל את ההזדמנות כדי להקרין פרק נוסף באפוס רחב היריעה שלו "הערבים המפגרים". לאחר שהזהיר אותנו מצונאמי ערבי, חורף ערבי ורעידת אדמה ערבית, ולאחר שמצא זמן לצלם סידרה תיעודית אודות האיסלאם באירופה שהתאימה יותר לערוץ הילדים מאשר לערוץ טלוויזיה המכבד את עצמו, החליט מר יחזקלי לעסוק במרד המתחולל מזה שנתיים בסוריה. אולם, הפרשן הוותיק החליט שלא לעסוק בטבח שמבצע המשטר הרודני של אסד באזרחיו אלא הסתפק בשידור קטע נוסף מתכנית ראיונות המשודרת אי שם בעולם הערבי.
(תמונה לקוחה מאתר וויקיפדיה)
בקליפ ששידר יחזקלי, או צביקה בפי חבריו, ניצבו זה מול זה סורי התומך בנשיא באשר אסד וסורי התומך במורדים הנאבקים להפלתו. השניים בזים זה לזה, צועקים זה על זה, מגדפים זה את זה והכול במיטב המסורת של "המסעדה הגדולה". טקט קולוניאליסטי פר אקסלנס שדרכו שוב אנו נחשפים לערבי מהלבאנט שאינו מסוגל אפילו לקיים את העקרונות של תרבות הדיון. לפני שידור הקליפ הדגיש צביקה כי מנחה התכנית הפריד בין שני הסורים רק כאשר הגיעה העת לצאת לפרסומות. עם סיום הקליפ התמקדה המצלמה בצמד קירשנדון שלא יכלו למחוק מעל פניהם את חיוכם המתנשא נוכח המטעמים שסיפק להם יחזקלי. אכן עבודה עיתונאית רואיה מצד הפרשן היהודי לענייני ערבים שבמקום לסקר את אחת התקופות המעניינות בתולדות המזרח התיכון גולש באתרי אינטרנט בכדי למצוא סרטונים של חתולים המנגנים על פסנתר. אגב, כל שקטע את האפוס של צביקה היה, איך לא, הפסקת הפרסומות.
עם סיום התכנית של מוטי וירון מועבר הלפיד למגישת מבזק החדשות של השעה שבע. בניגוד לשיחות הסלון ה"אינטלקטואליות" של הזוג ירון ומוטי, מהדורת חדשות שבע היא מהדורת ההבלים. מבזק זה, שאמור לשמש כקדימון למהדורה המרכזית של השעה שמונה, אימץ לעצמו את אמות המידה של החדשות המקומיות בארצות הברית. מול הצופה ניצבת "נבחרת החדשות" של הערוץ הכוללת מגישה שהיא תערובת של עיתונאית, ג.יפית ודוגמנית וכתבים לענייני משפטים, נושאים פליליים ופיקנטריה. חברי הנבחרת פונים זה לזה בשם הפרטי או בכינויים והכול בהיעדר רשמיות בולט כפי שמכתיב התקנון האמריקאי אשר תואר היטב בסרטו של הקומיקאי האמריקאי וויל פארל, Anchorman.
בתחילת מבזק טיפוסי פונה רומי, המגישה, למואב, הכתב המדיני. מואב מספר על משבר מדיני חריף, רצוי עם מדינה אירופאית שלה ראש מדינה בעל שם המזכיר את שמו של הנבל בסרטי "מת לחיות" (הנס גרובר למי ששכח). למשל אנגלה מרקל. "משבר חמור, קרע ביחסים, מתיחות" והתייחסות לאיזה שטח פלסטינאי עם מספרים ואותיות לועזיות.
"תודה מואב", מסכמת רומי ועוצרת למספר שניות של חיוך עם שיניים לבנות בוהקות. כעת, עוברים לברוכי, הכתב לענייני משפטים. ברוכי עוסק בכתב אישום נגד פוליטיקאי , שר בכיר בממשלה, ומתאר את המתיחות בין הפרקליטות ליועץ המשפטי לממשלה, בין היועץ המשפטי לממשלה לראש הממשלה ובין ראש הממשלה לחברי הממשלה. אך אל חשש, עד המהדורה המרכזית כבר יוגש כתב אישום ו צו איסור הפרסום יבוטל.
אחרי משברים בין לאומיים ופרשיות שחיתות מקומיות מקדישה מהדורת ההבלים כחצי דקה לדו"ח העוני. מסופר על עלייה מדאיגה במספר הילדים העניים ועל עלייה נוספת במספר המשפחות שלא מסיימות את החודש. הפעם אין חיוך של מונה ליזה אלא אנחה של מאמא תרזה ומיד לאחריו מעבר חלק וכמעט בלתי מזוהה מדו"ח העוני לניב גלבוע, כתב האוכל. כמובן שניב הוא יותר מכתב אוכל, הוא דוקו אקטיביסט. וכאשר השף יונתן רושפלד מסרב לשרתו במסעדה הפלצנית החדשה שלו, ניב מסתנן לתוך המסעדה עם מצלמה נסתרת. דרך עדשה מטושטשת אנו זוכים לסיקור מאלף של מנה ששוחה בשמן ושהיא אחת הגרועות שניב אכל בחייו. מעניין אם מטרת הכתבה היא להוציא לעניים, אלו שהוזכרו בדו"ח, את הטעם מהחיים או דווקא להעניק להם נחמה שכן גם במסעדות היוקרה מרגישים את המשבר.
בכך מסתיימת מהדורת שבע. שש כתובת, חמש דקות, ארבעה משברים, שלושה כתבים, שתי ראיונות וגיא פינס אחד. רומי פונה לגיא, גיא פונה לרומי ואם לעניים אין עבודה או אוכל אז לפחות שיראו איך ג'סטין ביבר חוגג יום הולדת בריביירה.
אילו היינו צריכים לשפוט את ערוץ 10 לפי השעה המוזרה הזו, שעת בין הערביים, ייתכן והיינו תוהים שוב האם יש צורך אמיתי בקיומו. אין ספק שריבוי כלי תקשורת משרת היטב את הדמוקרטיה, והדבר נכון בעיקר עבור הדמוקרטיה הישראלית שעדיין מתעצבת. בנוסף, חשוב שתהיה מהדורת חדשות נוספת על זו של דובר צה"ל (חדשות ערוץ 2) או של ראש מטה ההסברה במשרד ראש הממשלה (ערוץ 1). אך אם כל מה שערוץ 10 מסוגל לספק לנו זה ריאליטי זול, מגזינים שאבד עליהם הכלח ומבזקי חדשות שמקומם בערוץ פלייבוי, אולי עדיף לחסוך לכולנו כמה מיליונים, לסגור את הערוץ, ודווקא השנה להעלות את שכר המינימום בישראל.
אילן מנור |