אור-לי
"אראלה ממפעל הפיס" התקשרה אליי היום, סיננתי אותה, היא ידועה כעקשנית וצילצלה שוב, כיביתי את הטלפון. זהו היא לא תטריד אותי יותר.
אור-לי הייתי בן עשרים ושלוש כששמעתי עליה לראשונה, השלמתי בזמנו בגרויות ובאחת מן ההפסקות שמה עלה לאויר, באופן מיידי ולא ברור סיפחתי את עצמי במהרה לאותה השיחה, משהו משך אותי אליה, הנשמה שלי זעקה לה. לאחר שנים בהן הייתי מטופל אצל פסיכולוגים, פסיכיאטרים ושלל מטפלים קונבנציונאלים, הייתי קרוב להרים ידיים. היו אלה ימים קשים עבורי. ימים של ייאוש מהול בטיפשות נעורים, ימים בהם המחר אינו חשוב. שמרתי את המספר שלה בטלפון הנייד, למקרה הצורך אמרתי, שמרתי וידעתי שמפה אין דרך חזרה.
המשכתי בשגרת חיי, נשרתי מבית הספר ומצאתי את עצמי עובד ללא הפסקה וללא כל מטרה. כעבור שנה החלטתי להתקשר, משהו בתוכי אמר לי שהגיע זמנה. הצגתי את עצמי, היא הקשיבה ואמרה שהיא לא יכולה לדבר עכשיו והבטיחה שתחזור. כעבור שעתיים הטלפון צילצל, היא הייתה על הקו. ניסיתי לתמצת את סיפור חיי ולכווצו לכדי שתי דקות, קבענו להיפגש.
ניסיון העבר לימדני שזה אמור להיות פורמלי, אני "מטופל" והיא "הגורם המטפל" כבר כשנתפתחה דלת הקלינקה הבנתי שלא כך הוא הדבר, חיוך חם ורחב הזמין אותי להיכנס פנימה. נכנסתי, ולעולם לא יצאתי. במרוץ השנים ידענו עליות ומורדות, הפסקות יזומות מצידי עקב סיבות שונות ומשונות, פעם זה היה מצבי הכלכלי ופעם אחרת זה היה כי איבדתי את האמון בעצמי ואת היכולת להבחין בין הטוב לבין הרע. שנים סגדתי לפסיכיאטריה וכל מילה שלה הייתה כקדושה בעיניי. לפני כשנתיים אובחנתי ע"י פסכיאטרית כסובל מהפרעת אישיות גבולית. חקרתי את הנושא רבות, למדתי אותו עד רמת הפרט האחרון. הרגשתי נחמה, סוף סוף יש לי הגדרה, הרגשתי מישהו, לראשונה בחיי. מיד התקשרתי אליה, ניסיתי להסביר. היא הסבירה לי שכל אדם הוא אדם ושום 'טייטל' מדוייק ככל שיהיה לא יכול להכיל עולם ומלואו. כעסתי נורא, הרגשתי מבולבל. מה היא אומרת בעצם, שאני זה לא אני? התרחקתי, פיתחתי סלידה ממנה ומכל מתיימר אלטרנטיבי כזה או אחר. במקביל פיתחתי סגידה חסרת כל בסיס לפסיכיאטריה הכתובה, ה-DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטריות) הפך לי לתנ"ך, קודש הקודשים. אסור לדבר בגנותו ואסור לערער עליו.
חיפשתי אחר טיפול מתאים, ידעתי שזמני קצר ועליי לפעול במהרה. אני אשקר אם אגיד שניסיתי את כל הטיפולים האפשריים אבל בהחלט ניסיתי כמה מהם. הייתי במחלקת אישפוז היום בבאר יעקב, ביקרתי השכם וערב בקליניקות של טובי הפסיכיאטרים. תחושת חוסר ההבנה לא סרה ממני, נתקלתי בחומה בצורה של אטימות וסיסמאות. זהו נשברתי. אמנם אני עדיין נוטל תרופות אבל הבנתי, הבנתי שלא הכל צבוע בשחור ולבן. חידשנו את הקשר לפני כחודשיים, היא תמיד מבינה אותי, לא משנה כמה זמן יעבור ולא נתראה. היא רואה דרכי בצורה הברורה ביותר, היא המבינה שלי. אני מגיע אחת לשבועיים, אני רוצה יותר היא יודעת. באוזן צלולה היא מצליחה לשמוע את אשר על ליבי. הכנות המוחלטת, השלווה הנצחית. אני צועק 'הצילו', היא שומעת, היא הציעה לא פעם לעזור ללא כל תמורה כספית, הציעה כבר את כל נשמתה. יש בה את הבנת האדם הגבוהה ביותר, חדות שאין לתאר. אני מסרב, נאחז במצבי העגום, מכור להתמסכנות. היום סירבתי ולא השארתי פתח לעזרה, מבוי סתום. אורלי, הפוסט הזה הוא לכבודך, הרווחת אותו בזכות ולא בחסד. אומרים שאמא יש רק אחת, אני לא מתכוון לחלוק על זה אבל ללא ספק את 'האמא המחליפה' שלי. נדירים הם האנשים שתוכם כברם, אנשים אשר ממלאים אותך בתקווה וחום אינסופי. את בהחלט יכולה להתגאות ולראות את עצמך ככזו, את הדוגמא המובהקת מכולן, את האישור את ודאי לא צריכה ממני. כשמך כן את.
אומרים שמזלו של אדם פוקד אותו אחת בחייו, יש בידו לנצלו לטובתו ולהיפך. יש שיאמרו שזכיתי בהרבה דברים בחיים, אני נוטה להסכים איתם, גם אם לא תמיד אני רואה את הכל. את אורלי ללא ספק הזכייה הגדולה שלי, בהחלט. באותה המידה הייתי יכול ליפול על מציאות בה אינך קיימת. אני לא רוצה לדמיין את זה אפילו, אני בן זונה בר מזל. אני רוצה לומר לך תודה, תודה שאת פה, תודה שנפגשנו. את אור לי ולעוד רבים אחרים. תודה על כל חיוך, על כל מבט אוהב. כל עוד את קיימת יש בי תקווה, גם ברגעים קשים כמו היום. שום מילה שבעולם לא תוכל לתאר את אשר אני מרגיש. אורלי, אני לא יודע מתי נדבר שוב, אם בכלל (את יודעת שנדבר כמובן) את יקרה לליבי מאוד. אני רוצה לומר לך דבר נוסף לפני הסוף, ספק אם אמרתי לך אותו עד היום, הוא היה צריך להיאמר מזמן אורלי פורמן, אני אוהב אותך.
|
