פורסם בתאריך 8/1/08
24 דקות

שאני אשפשף?

כשהוא איחר בשלוש דקות כבר הרמתי אליו טלפון. ישר הגעתי לתא הקולי. אחרי עשר דקות ניסיתי שוב. לעזאזל! סידרתי לכבודו את הבית אתמול בשתיים בלילה. היום בבוקר, כשגיליתי שאין עלי גרוש, ירדתי בפיג׳מה לכספומט, עוד לפני הקפה של הבוקר. רק שלא יחשוב ששכחתי שהוא מגיע. עשרים דקות אחר כך ניסיתי שוב. המענה הקולי המשיך בשלו: ”הגעתם למשיבון הסלולרי“. כמו מגלה לי את אמריקה.

כבר לפני יומיים היו סימנים, אבל אני התעלמתי. הוא סימס לי שיגיע מחרתיים במקום מחר, באופן חד פעמי. הסכמתי. מה יכולתי לעשות? להכריח אותו? ”זה קשה“, אומרים כולם, ”למצוא מישהו אחראי שאפשר לסמוך עליו, ושגם עושה את העבודה כמו שצריך“, ואצלי יש להוסיף: שמסתדר עם חתולים. הכי טוב למצוא מישהו דרך המלצה מחברים.

אני לא מדברת על דייט ולא על חבר, אלא על עוזר. עוזר בית. על העוזר בית שלי, שהבריז לי היום והשאיר אותי עם המטאטא ביד. זה לא שאני עצלנית, בטח שלא מפונקת. בתור מי שגדלה בבית סטרילי כמו בית מרקחת, קשה לי לסבול לכלוך. אבל בתור מי שעובדת כמו חמור — מצאת החמה עד צאת הנשמה, אין לי כוח להזיז את עצמי, להפשיל שרוולים, ולהתחיל לקרצף. לא בערב אחרי העבודה, ובטח שלא בסופ“ש קודש לבילויים ומנוחה.

אני כבר לא יודעת מה יותר מעליב: שבחור שאת יוצאת איתו דופק לך ברז, או שהעוזר בית שלך — זה שאת מפקידה בידיו מפתח לדירה שלך וחלון הצצה לכל הרגליך, זה שמערכת היחסים ביניכם עברה את משבר החודש וחצי — לא מגיע, לא מודיע, ולא מחזיר טלפונים. אני רק יודעת שעכשיו כבר לילה, הבית שלי מטונף, ואם הוא לא ירים את הכפפה היא לא תיגש בעצמה לסמרטוט ולאקונומיקה.