הצמיחה הכלכלית באמריקה הלטינית תסתכם השנה בגידול של 3.2% לעומת 4.5% אשתקד, על פי נתוני "קרן המטבע העולמי" וה"אירגון לשיתוף פעולה ולפתוח כלכלי" (OECD). למרות הירידה בצמיחה, הרחבת הכלכלה של היבשת נותרת יציבה. אולם, ניתוח יותר מעמיק חושף פער במצבן של מדינות המרכיבות אותה. בקבוצת המדינות הסובלות מהאטה נמצאות פרגואי עם תוצר מקומי גולמי של % 1.5-, אורוגואי וכן מדינות מרכזיות כמו ברזיל וארגנטינה. בקבוצה השניה מדינות הממשיכות לצמוח בקצב מהיר כמו פנמה עם צמיחה של 8.5%, פרו, צ'ילה, קולומביה, מקסיקו ובוליביה. כלכלנים תולים חלק מההסבר בפאניקה שאחזה בשווקים בעולם במחצית השניה של 2011 בעקבות החמרת המשבר באירופה והצמיחה האיטית בארה"ב שצפויה להמשך. גם כלכלות סין והודו, שהן משקיעות חשובות באמריקה הלטינית, צפויות להאט את קצבן. לפי הערכתם, שלושה גורמים יקבעו לאן פניה של הכלכלה בכל אחת מהמדינות באמריקה הלטינית. הראשון הוא היצוא של חומרי גלם, המדינות היצואניות של חומרים טבעיים יוכלו לזכות במאזן חיובי יותר. הגורם השני היא מידת התלות במדינות המפותחות כמו ארצות הברית ומדינות אירופה. הגורם השלישי היא מידת המעורבות בשווקים הפיננסים. מדינות המעורבות במהלכים פיננסים בינלאומיים יוכלו לזכות בהשקעות במקביל לצמצום הזדמנויות פיננסיות במדינות בעלות כלכלה מסורתית יותר. המשבר של 2011 הבריח משקיעים ממדינות מתפתחות אל אגרות החוב של ארצות הברית ולזהב, בעקבות זאת כל מדינה אמצה דרכים שונות למשוך השקעות ויצרו בכך פערים גדולים ביניהן. מה הביא להתעשרות חלק מהמדינות? העלאת מחיר הנפט והמחצבים המשמשים לחומרי גלם היא חלק מההסבר. פרו היא דוגמה טובה לכך, אם כי ניתן לשייך את הצמיחה של 6% גם להתחזקות השוק הפנימי ולהגברת ההשקעות הזרות, שהגיעו לפני שנה ל- 150 מיליארד דולר. בונצואלה, הצמיחה של 5.7% קשורה להגברת מכירות הנפט, למרות שהבחירות האחרונות רוקנו לא מעט את הקופה הציבורית. התמונה הכלכלית האזורית הכללית מעלה צמיחה משמעותית ביותר של כ- 50% במעמד הביניים, תוצאה של הזרמת משאבים למאבק בעוני, ובעקבותיה התחזקו השווקים הפנימיים. על פי דו"ח של האו"ם, רמת העוני כיום היא מהנמוכות בשלושים השנה האחרונות. יחד עם זאת, הגביה ממסים עדיין נמוכה מהרצוי, למרות העליה בין 1990 – 2010 מ- 14% ל- 19%, במדינות ה- OECD הגביה מגיעה ל- 34%. התשובה לשאלה האם התוצאות החיוביות הן תוצאה מישום אידיאולוגיה כלכלית מסויימת איננה חד משמעית. נכון שמנהיגי שמאל פופוליסטים כמו הוגו צ'אבס בונצואלה, אבו מורלס בבוליביה ורפאל קורראה באקוודור, עלו לשלטון בראש סיסמאות נגד האליטות הכלכליות בארצותיהם ובעד חלוקת העוגה מחדש לטובת העם. מנהיגים אלו הפנו יותר משאבים למטרות חברתיות וגרמו בכך לצמצום שעורי העוני. אבל המודלים הללו תלויים מאוד במחיר סחורות גבוה. מצב זה סותר לעתים למה שקרוי "המודל הברזילאי", פרי יוזמתו של הנשיא לשעבר לואיס איגנסיו "לולה" דה סילבה, אשר זכה להערכה רבה ביבשת. השלטון השמאלי של לולה ידע להשאר ידידותי למשקיעים זרים ועודד יוזמות כלכליות גם אם סייע לרבבות לצאת ממצוקת העוני על ידי הוצאות חברתיות גדולות. גאוף טאל, מה"משרד לאמריקה לטינית בוושינגטון" אומר שחלוקת היבשת לשני מודלים היא פשטנות יתר. לדבריו, לא מדובר על גישות אידיאולוגיות שונות אלא שמדובר על תקופה של ניסויים. האזור נשלט כיום על ידי פוסט-ליברלים המאמינים שלמדינה תפקיד מרכזי ופעיל בכלכלה ושמחובתה להפנות משאבים לשכבות העניות. כלכלנים אחרים טוענים שהישגי האזור עדיין שבירים. לחלק גדול משכבת הביניים הצומחת בסיס רפוי שעלול להחזיר אותה אחורה. הגישה למשרות יציבות עדיין קשה ומפריעה ליצירת ניידות חברתית. כמו כן, מוסיפים כלכלים אלו, יש צורך ביצירת בטחון חברתי ממוסד כמו ביטוחי אבטלה ואמצעי בטחון למניעת נסיגה חזרה לעוני. הדרך עוד ארוכה כדי להוציא את מדינות אמריקה הלטינית מהמצוקות הישנות והעמוקות. עדיין שעור העניים מגיע ל- 167 מיליון בני אדם, מיליון אחד פחות מאשר בשנת 2011, אך בכל זאת כ- 29% מהאוכלוסייה, מתוכם 66% שרויים בעוני עמוק ללא שנוי, ואם רוצים לדייק יותר 51% מתוכם קטינים. אמריקה הלטינית נותרה עדיין אחד האזורים בהם אי השוויון ופער ההכנסות הם מהגדולים בעולם. הנתונים מבין 18 מדינות מראים כי 10% מהאוכלוסייה מקבלת 32% מכלל ההכנסות, בעוד ש- 40% זוכה ל- 15% בלבד. למדינות אמריקה הלטינית דרושות עדיין רפורמות שורשיות שיבטיחו יציבות ארוכת טווח בתחומי החינוך, צמצום פערי ההכנסות ובשיפור התשתיות, למרות ההישגים הלא מבוטלים. |