האם בלוגר זכאי להגנתה של מועצת העיתונות? כן, של אותה מועצה שהיא הגוף הממוסד של מעצבי דעת קהל בתקשורת הישראלית. מועצה המנסה להרים את דיגלה של עיתונות מקצועית חסרת פניות ולאכוף תקנון אתיקה שאינו תמיד נאכף.

הנושא יעלה בישיבה הקרובה של המועצה ביוזמת אירגון העיתונאים - השחקן החדש בזירת ההתאגדויות. ותחרות כידוע יפה מאד למתיחת שרירים. 

על פני הדברים ומבלי להיכנס לפרטי הפרטים של העימות בין הבלוגר "אישתון" לבין הממסד הבטחוני-  עמדתי העקרונית אותה אביא לנשיאות מועצת העיתונות היא כי יש מצבים ובהם בלוגר זכאי להגנה של המועצה.  בעיקר כאשר הוא הצליח להביא מידע אמין במקום בו עיתונאים נרדמו בשמירה. 

נכון - לעיתים הכתיבה בבלוגוספירה נתפשת ובצדק כחסרת מעצורים. כזירת איגרוף בה הכל הולך וכל יריקה כשרה. כל מי שהותז עליו אי פעם פרץ  של טוקבקים אנונימיים- מכמה מקורות או מקור אחד-  יודע על מה אני כותב.

ונכון -  אם בלוגר נופל ממטוס באמצע הלילה – שלא כעיתונאי -  הוא לא ידווח  את פרטי הארוע בסגנון העובדתי היבש המזוהה עם סוכנויות הידיעות: מי, מה, מתי, היכן, למה איך. 

הוא יכתוב  500 מילה לפחות על תחושתו בין שמים לארץ והתיאור – בפרוזה, שירה או צילום –  לא מן הנמנע שיהיה מה שקוראים בעגה העיתונאית  "סיפור טוב".

לפעמים הבלוגר יפתיע: הוא לא יספק עוד "סיפור צבע" ראוי או טור דעה אישית כצפוי מאד: הבלוגר יהיה תחקירן. אפילו - תחקירן מדייק הנשען על מקור או מקורות אמינים. כאלה שהעדיפו להגיע אליו - ולא לעיתונות ממוסדת. 

הדיון בסוגיה האם הבלוגר הוא עיתונאי או תחליף עיתונאי בא על רקע מחיקת הזהות המקצועית הייחודית של העיתונאי בעידן הזנת התוכן ברשת. בחלקים של המקצוע קופי-פייסט הוא נוהל תקין.

והדיון הזה שב ועולה חדשות לבקרים ובין היתר כאמור  גם כאשר ניצבת השאלה האם בלוגר זכאי להגנתה של מועצת העיתונות. הגנה מפני רשויות שממצאיו המדוייקים יותר מפירסומיהן הרשמיים אינם נראים לאותן רשויות המעדיפות אותו- ככל הנראה -  סתום פה עם מקורות שנחשפו.  

דוקא הרשת ממחישה יותר מבעבר את מה שנתפש כסתירה אך איננו כזאת: א.  אין תחליף לדיווח עיתונאי אמין. ב. הבלוגר הוא נכס  לשיח הדמוקרטי גם כשאינו רוצה/יכול לדווח עובדות ולפרשן אותן במיומנות של עד מומחה או תחקירן מנוסה.

מדוע הבלוגר הוא נכס? מפני שהוא מרים קול מעבר לחומה אנושית של שומרי חומות בעמודי החדשות ובעמודי הדעות של כלי התקשורת הממוסדים הותיקים. הוא מעשיר את הדיון הציבורי בלי אישורים, בלי טובות, בלי סלקציה. בלי עריכה. הוא קול ישיר ואותנטי שאינו בא במקומו של דעתן שרכש מוניטין אך יש לו ערך כתוספת אמירה שפירסומה אינו תלוי באיש.

מי הם שומרי החומות בתקשורת? בתרחיש הטוב – מדובר באלה שעשו את דרכם בעיתונות ורכשו מיומנות בזיהוי ועריכת סיפור אנושי/פוליטי/נפיץ וקריא – או בהערכת המשקל הסגולי של דעה כתובה. בפחות טוב – בטירונים באימון דסק. שיקול הדעת של שומרי החומות בקביעת מיקומה של ידיעה או דעה בסולם החשיבות של תמונת היום עלול להיות מוטה, מקובע, פבלובי.

מוטה ומובנה – מדוע?

בשל העדפה  פוליטית  אישית או מערכתית. או בשל נטיה לקבל כמוסכמה תמונת מצב או תמונת מיתוג של פלוני.

בשל מאבקי כח ומעמד בתוך מערכת שבה גובר לעיתים חומר בינוני על חומר משמעותי בשל יכולת ההתרשתות הטובה יותר של הכותב וקירבתו לעורך או למוציא לאור. גם בשל חשיבה תבניתית המתקבעת לאורך השנים על סולם מאובן של חשוב/לא חשוב. מייצר/לא מייצר – רייטינג.

ולפעמים מפני שהמביא את המידע או הבשורה אינו מאנשי שלומנו. לא שייך לשום מועדון. יש גם כאלה. 

לעיתים בשל הנחיה לא כתובה, מרומזת, הבאה מלמעלה – בסוגיה מי ומה חשוב יותר. או בשל רצון ליישר קו עם מה שנראה כהעדפה מערכתית. גם בשל רצון של כותב או עורך לבצע העצמה של חומר על מנת להשיג בולטות במיקומו בדפוס או ברשת.  פה ושם  בשל רצון לחיסול חשבונות בין מערכתי או ממסדי.

עיתונות היא מקצוע שרבים מן האוחזים בו מפנימים בהחלט את תקנון האתיקה שלהם. רק פעם אחת בלבד  לאורך שנים רבות של עבודה עיתונאית העז מישהו במערכת בה עבדתי לתבוע ממני בלי להצטעצע במילים, חד וחלק  -"לסגור חשבון" עם אחד מחברי הכנסת אותם סיקרתי ב"קדנציה" בת 17 שנה של כתב פרלמנטרי. 

"שבועות ביקשנו ממנו את הסיפור  ובסוף החרא הקטן נותן את הנגישות למקור למתחרים. הוא זה שאיפשר להם את הסיקור. אני רוצה שיכאב לו. אתה שומע? שיכאב לו.  ותן לו להרגיש את זה מיד ומהר. כמה שיותר ועוד השבוע".

"ציפצפתי" כמובן על ההנחיה הגנרלית הלא אתית הזאת.  אני זוכר אותה היטב – מפני שהיתה נדירה מאד.

במאזן יצירת הפסיפס בתמונת היום של האזרח שאיכפת לו –  לא ניתן לוותר על עיתונות מקצועית. אך אי אפשר שלא לברך על בלוגרים שמעשירים את התמונה בדעות וגם בדיווחים. הם לא במועדון בעלי תעודות עיתונאי אך הם מועדון משלהם והם אינם זקוקים לתעודות ואישורים – גם לא מלשכת ראש הממשלה. כשבלוגר מצליח להותיר חותם בשדה רווי של אלפי בלוגים ומאות אלפי פוסטים - סימן שיש לו את זה. 

יהיה מי שיטען כי הגנת עיתונות מקצועית על בלוגרים היא כריתת ענף עליו יושב המקצוע מפני שמי שאין לו בלמים של תקנון אתיקה לא יכול לבוא ולבקש מן המחוקק הגנות השמורות למקצוענים היודעים את התקנון הזה ואף שומרים על סעיפיו. כך בין היתר - הגנה על מקורות.

יש בכך מן האמת ועדיין אי אפשר שעיתונאי ישאר אדיש מול חקירה של כותבים  - כאשר המידע הנחשף הוא מידע אמין. כאשר המניע של החושף אינו בצע כסף או חיסול חשבונות. כאשר זה איננו דבר המפרסם אלא דברו של אזרח שרוצה להעמיד את הבלוג שלו בהייד-פארק אשר ברשת ולשאת נאום שנוגע גם בנושא מן הרגישים בחברה הישראלית -  על בסיס עובדתי אמין. 

אני קורא בלוגרים בעניין ומעדיף לעיתים את המקוריים והמפתיעים שבהם על בעלי טורים בתקשורת שאת תגובתם אני יכול להעריך מראש. אני מאמין בריבוי ערוצים.

הצרכן הגולש מסוגל בהחלט לברור לו את הערוץ האמין עליו, את בעל הטור שהוא מאמין בתבונתו, את הבלוגר שסגנונו חביב עליו. צרכן התקשורת העכשווי יודע להצליב מידע, להשוות דיווחים ודעות, לבחור ואף להחליף ערוצים – כמו שלמד להחליף מפלגות.

יותר טוב ולא פחות חשוב: מסוגל לשגר תגובה מיידית ולקחת חלק פעיל בשיח הבונה או הורס מסכות תדמית.

צילום - נשיאת מועצת העיתונות השופטת בדימוס דליה דורנר ליד השופט בדימוס  מצא  * צילמה מרים אלסטר * כל הזכויות שמורות למרים ולצוות המוכשרים של  "פלאש  90"