כמה נפלא זה שייש משהו שאוהבים לעשות ועושים אותו יום יום.
קוראים לי אמנדה ואני בת 26.
כשהייתי בכתה ב התחלתי לצייר.
בהתחלה הציורים שלי היו נראים כמו ציורי ילדים רגילים,עד שהגעתי לכתה ד,ואז התחלתי ללכת לחוג ב"סטודיו של ניקי"שכנה ציירת שגרה שלוש ביניינים אחרי הביניין שלנו,שם למדתי איך לצייר מה שאני רואה.
ציירתי שם כל מיני אגרטלים ותפוחים,וגם מודלים חיים שבאו ודגמנו בחוג ציור בסטודיו של ניקי.
כשהגעתי לתיכון למדתי במגמה לאמנות,והכרתי את החבר הראשון שלי,"רוני".
רוני היה הקפטן של נבחרת הכדורסל בבית הספר התיכון על שם רענן ויצוצקי לאמנויות והספורט.
הוא למד שתי משכבות מעליי ואתו היתה הפעם הראשונה שקיימתי יחסיי מין.
בפרוייקט הגמר של כתה י,הגשתי פרייקט שהנוסה שלו היה החבר שלי רוני,ובוא הוא מצוייר בעירום.
ציירתי אולי 100 רישומים שלו בפוזות שונות.
כשהגיע החופש הגדול רוני התגייס לחיל האויר ולי נותר רק חודש אחרון איתו עד התירונות.
החלטנו לעשות טיול מוזיאונים באירופה,ועד היום זה זכור לי כתקופה הנפלאה בחיי.
אחריי הלימודים התגייסתי ושירתתי בחייל מודיעין,זאת היתתה תקופה נעימה בשבילי ועד היום יש לי משם חוויות מצחיקות עם החברות מהבסיס.
אחריי השירות עבדתי בתור מזכירה במפעל למגבות,וחסכתי כסף ללמודי אמנות באנגליה.
רוני ואני החלטנו שאנחנו עושים הפסקה,אבל עד היום אנחנו שומרים על קשר ומדברים בחגים ובימיי הולדת.
אחרי שלוש שנים של עבודה במפעל "דלוקס"למגבות,הודיעו לי שהתקבלתי לסלייד סקול בלונדון ושמחתי היתה גדולה.
אחרי השנה הראשונה שלי ב"סלייד",זכיתי בתחרות נחשבת לאמנים צעירים וקבלתי מלגת לימודים וסטודיו פרטי בביניין שממוקם קילומטר אחד ליד בית הספר,זה פתר לי בעיות כלכליות רבות והביא נחת להוריי בישראל,הכרתי בחור ארגנטינאי בשם מריו שמלצר איתי בפאב אירי קטן ועד היום אני איתו.
המשך יבוא.... |