ככל שחולפים הימים, כך הולך ומתברר שהפרשה המכונה "פרשת ליברמן", זכתה בכינוייה שלא בצדק, ונדמה לי כי הגיעה העת לקרוא לילד הבעייתי הזה בשמו הנכון והראוי, ועל כך ידובר בהמשך.

לאחר שנים רבות של דשדוש חסר תכלית במימיה הבואשים של החקירה שכנראה תוכל להרשם בספר  השיאים של גינס כזו שהיתה הארוכה בתולדות המדינה, הגיע היוהמ"ש לממשלה למסקנה המתחייבת כי הגיעה השעה להסיר את תיק החקירה משולחנו ולהשליכו לפח האשפה הדמוקרטי שלנו. ההחלטה לסיים את ההליכים הפליליים עוד בטרם הוגש כתב אישום אינה מבוססת על המסקנה שליברמן לא ביצע את העבירות שבביצוען נחשד, אלא היא נובעת אך ורק מן העובדה שעקב חלוף הזמן, אין טעם ואין הצדקה להגשת כתב אישום, בבחינת "עבר זמנו בטל קורבנו". החלטת היוהמ"ש להחזיר אל נדנה את חרב הדין שריחפה מעל לראשו של ליברמן אינה פוטרת איפוא את ליברמן מאשמה, אלא היא מהווה רק הודאה של היוהמ"ש באזלת ידו ובכשלונו במילוי תפקידו לקיים את שלטון החוק במדינתנו.

כתוצאה ממחדלו של היוהמ"ש ניצל ליברמן מן הסכנה של עמידה לדין פלילי, אך מאידך גיסא ולאור חזקת החפות האומרת שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו – קיימת גם אפשרות שהוא קורבן של התוצאה. זאת על שום שגניזת התיק הפקיעה ממנו האפשרות לטהר את שמו. כשליח ציבור, שמו הטוב של ליברמן חשוב לו מאד, וכיום יצרה הסחבת שלא תאומן בעניינו מין מצב דברים, שרק הוא יכול לדעת אם ההחלטה שלא להעמידו לדין היא עבורו זכייה בפיס או עוול נורא.

כמובן שיוהמ"שנו אינו אשם בכך שבשנים הרבות שבהן היה התיק מונח על שולחנו בציפייה להחלטתו, חלק מהעדים הלכו לעולמם, חלק מהם סתם נעלמו ואינם טורחים לשמור אתו על קשר, ולגבי השאר, בהסתמך על נסיונו הרב כסניגור פרטי, הוא הבין מן הסתם שלא בקלות יסכים בית המשפט להסתמך על זכרונם של עדים בנוגע למעשים שארעו לפני שנים כה רבות. אבל דבר אחד ברור גם למי שאינו בקי בכל פרטי החקירה: האחריות המלאה למחדל שאיפשר לתיק לנוח על שולחנו של היוהמ"ש בשלום ובאפס מעשה – רובצת לפתחו, והוא נושא בה באופן מלא.

החלטתו של היוהמ"ש להגיש כנגד ליברמן כתב אישום בגין העבירה המשנית של הפרת אמונים, היא לכאורה לא יותר מאשר נסיון פתטי להראות בעיני הציבור כלוחם נחוש המגן על שלטון החוק גם כשמדובר בנבחרי ציבור רמי מעלה כליברמן.

כאשר החליט להגיש כתב אישום בגין העבירה של הפרת אמונים, היה היוהמ"ש מודע מן הסתם לכך כי כתב האישום שהוא עומד להגיש ניצב על כרעי תרנגולת. זאת  כיוון שהראיות שבתיק החקירה קלושות ביותר, וכנגזר מזה – כך גם סיכויי ההרשעה.  ההחלטה על הגשת כתב האישום  לא נועדה כפי הנראה להביא למיצוי הדין עם הפושע הגדול, אלא להפגין קבל עם ועדה את נחישותו של היוהמ"ש במלחמה למען שלטון החוק, או במלים פשוטות יותר: לעשות לעצמו מעט יחסי ציבור טובים, בימים הרעים האלה של השחיקה הגדולה במעמדו הציבורי.

למי שהספיק לשכוח, הפרשה המשמשת תשתית לעבירה של הפרת אמונים, החלה בעת ששגריר ישראל באחת ממדינות אירופה הדליף לליברמן מידע על כך שמשטרת ישראל מנהלת כנגדו חקירה פלילית חשאית. ליברמן, יש לומר לזכותו, הדף נסיון נואל זה של השגריר על הסף, אך נטען כנגדו כי כעבור זמן, תמך במינויו של השגריר לתפקיד רם אחר כשגריר במדינה אחרת.  ועוד נטען, כי בעשותו כן הוא נמנע מלגלות לוועדת המינויים את סיפור נסיונו הכושל של השגריר המועמד להדליף לו פרטים על החקירה המשטרתית החשאית הנ"ל.

על מנת שבית המשפט ירשיע את ליברמן בעבירה של הפרת אמונים, על התביעה יהיה להוכיח שני דברים:

א.     שליברמן אמנם לחץ על וועדת המינויים או מי מחבריה למנות את השגריר החנפן לתפקיד המיועד.

ב.     שרצונו של ליברמן להשיג את מינויו של השגריר החנפן קשור ונובע מאותו נסיון מטופש של השגריר ליידע את ליברמן על החקירה המתנהלת כנגדו.

כפי שגילינו לתדהמתנו, תחילה הודיע היוהמ"ש על העמדתו של ליברמן לדין על הפרת אמונים, ורק לאחר מכן נודע לו מקריאה בעיתון או מצפייה בטלויזיה, שעדי המפתח הטבעיים, שהם חברי וועדת המינויים, לא נחקרו כלל על ידי המשטרה.  בעוד שבתיק העיקרי הוא נמנע ממתן החלטה במשך שנים, גם לאחר שהחקירה הושלמה, הרי שבתיק המשני הוא הזדרז להודיע על החלטתו עוד לפני שבדק את התיק וגילה שטרם נחקרו עדי המפתח, שהם אגב עובדי מדינה וכולם זמינים לחקירה בכל עת....  כתוצאה מזריזות היתר שגילה עתה, הוא נאלץ להחזיר בבושת פנים את התיק למשטרה, כדי שזו תחקור את העבירה שבתיק המשני ביתר רצינות.  יתר על כן: מתברר שהעד העיקרי, אשר ממנו לכאורה דרש ליברמן למנות את השגריר החנפן, הוא לא אחר מאשר סגנו דני איילון, שעמד בראש וועדת המינויים שדנה במינויו של השגריר. כן, אותו דני איילון אשר בזמנו טען שאינו זוכר כי ליברמן שוחח אתו על מינוי השגריר האמור. מסתבר שסילוקו על ידי ליברמן מרשימת המועמדים לכנסת גרם לשיפור מיידי בזכרונו. הוא "נזכר" לפתע בעובדות המפלילות את אדונו, ואשר עד עתה העדיף משום מה להצפינן בבני מעיו. אני בספק רב באם השופט שידון בתיק שטרם הוגש, יהיה מוכן להשתית הרשעה על עדות בעייתית שכזו. כאדם מן הציבור, שראה רבות בימי חיי,  אני מתחלחל כל פעם מחדש כאשר אני מגלה מי הם ומה הם האנשים שמובילים את המדינה במדרון שעליו היא מחליקה כמעט באין מעצור.

בתחילת דבריי הבטחתי לתת לפרשה של חקירת ליברמן שם הולם, והגיעה העת לקיים. כיוון שלמעשה אין זו פרשת ליברמן, אלא פרשת ויינשטיין - מן הראוי שזה יהיה שמה מעכשיו ואילך.  אביגדור ליברמן גם אם אינו נמנה על צדיקי הדור, הרי שבמקרה הנדון הינו קורבן של מערכת הטעונה בדק בית יסודי, ואשר היו לה כבר ימים יפים יותר.

ובאשר ליוהמ"שנו – עו"ד ויינשטיין, אני מפיל תחינתי בפני ראש הממשלה ושר המשפטים אשר בחרו בו למשרה החשובה שבה הוא  מכהן, כי אם האיש הטוב הזה יכיר באחריותו להתנהלות העגומה של הפרקליטות תחת שרביטו, ויודיע על התפטרותו מתפקידו - לא ימהרו להשליכו לכלבים, כפי שמקובל לעתים במקומותינו. נדמה לי שמשרת שגריר באחת ממדינות חבר העמים, תהיה בחזקת גמול הולם, גם אם מעט צנוע, למי שכל כך טרח לרצות את שולחיו.

את דני איילון, שעם פיטוריו הפך להיות חסר עבודה, אפשר וראוי למנות כשגרירנו בטורקיה. זה בהחלט מגיע לו, ובעצם גם לטורקים.

ומלה אחרונה ממש: שאפו לעתונאי אמנון אברמוביץ, אשר לזכותו נזקף הגילוי כי המשטרה שכחה לגבות עדויות מחברי הוועדה שדנה במינוי השגריר. גילוי זה מנע את הבזיון הגדול שהיה צפוי במקרה שהמחדל היה מתגלה רק במהלך המשפט.

עודד אל-יגון