| הפעם הראשונה שסיפרתי לאמא שלי היתה ביום הולדת 26 שלי. שתיתי המון ובכיתי בלי הפסקה ואמא שלי ישבה לידי, ליטפה את ראשי וקיללה. קיללה אותו, את ההורים שלו, את המצב, את המציאות ואת כל העולם. נזכרתי בפעם ההיא, שנה אחרי שזה הפסיק, אמא שלי לקחה אותי לגניקולוגית כי המחזור שלי הפסיק מאז. הרופאה שבדקה אותי הסבירה לה שזה קרה מטראומה ואמא שלי לא אמרה לי מילה. ואני באותו רגע הבנתי שאני שונאת אותה. אני שונאת ומקללת כל חלק בה. את זה שהיא לא היתה שם להגן עלי כשזה קרה ולא הכינה אותי למציאות שכזאת, אני כועסת עליה שלא נתנה לי כלים ולא לימדה אותי להתמודד ואיך להגן על עצמי במצב כזה. אני שונאת את זה שבמשך כל הזמן היא לא הרגישה שמשהו עובר עלי, לא הבינה אותי ולא שלחה אותי לקבל עזרה מקצועית, שונאת אותה על זה שהיא לא שאלה וגרמה לי להבין שאני צריכה להמשיך לשתוק. שונאת אותה ושונאת את העובדה שהיא אמא שלי ומקללת את הרגע שהיא הביאה אותי לעולם הזה. אני שונאת אותך אמא, מכל הלב. |