כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    פעם הם היו זוג - ועכשיו, מה יש מתחת?

    29 תגובות   יום שני, 31/12/12, 00:21

    פעם הם היו זוג- ועכשיו? מה יש מתחת

     

    פעם הם היו זוג אני אומרת. .

     

    הם נעשו באותו זמן, ברווח זמן קצר מאד, הן עוסקים באותו נושא, סגנון היצירה שלהן הוא אותו סגנון, הן באותו גודל, וכאשר הצגתי אותן במקומות שונים, הן הוצגו יחד.


    זוג לכל עניין ודבר.


    ואני מתכוונת לזוג הציורים האלה

     

     


     

    ''
    קומפוזיציה בפיסול 1 - נורית צדרבוים 1989

     

     

     

    ''
    קמפוזיציה בפיסול - נורית צדרבוים 1989

     

     

    צריך לומר, שהן גם היו איזה סוג של זוג מאד ייצוגי בשבילי. יש בהן משהו שנראה טוב, הצבעוניות שלהן נעימה, אפשר לחיות אתן בשלום (גם אם לא ממש מבינים מה מצויר שם), הן מצביעות על מיומנות טובה. ובקיצור, כשביקרו אצלי בסטודיו, או באתרי (נורית- ארט) ,אנשים שלא תמיד יכולים לסבול ציור קשה או מורכב מדי, תמיד יכולתי לשלוף את העבודות האלה ולהראות עוד פן אחד שלי. פן שמדבר אל מכנה משותף די רחב.


    זה נשמע כמו יתרון. אבל, אני חייבת להודות שבעיני זה חסרון.


    ולפיכך אני מביאה את סיפורי סיפורן לכאן.

    אז זה הזוג (הציורים למעלה) ועכשיו צריך תחילה להבין מה בכלל מצויר כאן.


    ובכן, באותה תקופה (שנות ה- 80) עסקתי הרבה גם בפיסול.

    אחד הדברים שמאפיינים אותי כאמנית יוצרת, הוא שכל יצירה שבה אני עוסקת הופכת ברבים מן המקרים להיות עבורי , בדרך כזאת או אחרת, גם כן חומר ליצירה ולהשראה.

    כך למשל עם פסלי. אני מציבה אותם בצורות שונות. מצלמת אותם מזוויות שונות ובקומפוזיציות שונות, ואחר משתמשת בצילומים אלה כעוד חומר ליצירה, עוד חומר להשראה.

    אחד הפסלים שיצרתי עניין אותי במיוחד, צילמתי אותו מכל זווית אפשרית.

     

    ''
    פסל - נורית צדרבוים 1985

     

     

     

    ''

    פסל - נורית צדרבוים 1985

     

     

     

    ''
    פסל - נורית צדרבוים 1985

     

     

     

    אחר כך לא רוויתי, החלטתי שאני רוצה גם לצייר. ואני לא אומרת לצייר אותו, אלא לצייר ממנו.

     

    וכל זאת למה? כי אם אומר לצייר אותו מיד זה יישמע וייחשב (בעיקר באזני אנשים שאמנות לא תחום עיסוקם המקצועי) כאילו שאני רוצה להעתיק אותו ולהביא אל בד הציור את המראה של הפסל בדיוק כפי שהוא נראה במציאות.


    אז זהו, שאת זה אני לא עושה. מבחינתי המציאות נפלאה ככל שתהייה היא מקור השראה. אני מתבוננת במציאות, מפרשת אותה כדרכי, מפרקת אותה ובונה מחדש, מוסיפה לה אלמנטים שאני בעיני רוח האמן שלי רואה שהם שם. במילים אחרות, רוצה לומר, שעכשיו הפסל בזוויות השונות שלו הפך להיות מקור השראה לציור.


    בחרתי בד גדול ממדים והחלטתי לצייר זווית אחת של הפסל, כלומר נקודת מבט אחת ולחזור עלי זה שוב ושוב כשאני מציגה אותה מצדדים שונים. כלומר לצייר זאת באותו פורמט על אותו מצע ארבע פעמים כאשר השתיים התחתונות כאילו משתקפות לשתיים העליונות. כמו שאמרתי, לבנות לי ציור שמתבסס על הפסלומנסה להביא אותו אל בד הציור בדרך אחרת. מבחינתי זה אומר להתבונן במציאות ( והפסל הוא המציאות במקרה הזה) ולהרחיב אותה.


     זה אם כן היה אחד הפסלים שעליו התבססתי כאשר בניתי את הציור.

     

    והציור? מצד אחד ניסיתי להעביר את תחושת התלת ממדיות של הפסל (שהרי זה פסל, ואז מה זה אם לא תלת מימד?) ואת הצורניות שלו. מצד שני הרחבתי את הסיפור שלו. בציור זה כבר לא פסל אחד שעומד במרכזו של חלל כל שהוא ומייצג את מה שהוא מייצג. בציור אני מנסה להעביר לצופה את התחושה שהוא מקבל כאשר הוא מסתובב סביב הפסל ובכל פעם רואה מבט אחר. שהרי כאשר פסל נמצא בחלל תצוגה ניתן להסתובב סביבו ובכל פעם לראות משהו אחר. כאשר הוא מונח על מצע דו ממדי ( כלומר, בד הציור) אפשרתי לראות במכה אחת את כל ארבעת הצדדים. פירקתי את המצב התלת ממדי למצב דו ממדי.


    בציור, ידעו שנים רבות לדבר על יצירת האשליה. כלומר לקחת בד דו מימדי ובעזרת טכניקות של ציור ליצור אשליה שיש שם דברים בעלי נפח, כלומר, לייצר ציור שיש בו עומק. אני עושה כאן בדיוק ההיפך. מפרקת את האשליה, ומדברת על תלת ממד בתוך דו ממד בלי ליצור אשליה של כאילו. הולכת עם הבד עד הסוף.


    זו בכל אופן הייתה התכנית שלי אז כאשר עבדתי על הציור ( 1989) וכך זה אכן מופיע על הציור ( כפי שאפשר לראות למעלה).


    כאמור ציירתי שניים כאלה, והכנתי סקיצות לעוד עשרות. איך שהוא הפיילוט הזה מצא חן בעיני וראיתי בזה פרוייקט מתמשך. אבל הזמן, החיים, היצירה, השנים – כולם, כנראה רצו אחרת. ואחרת לגמרי. לא המשכתי את הפרויקט. נוצרו ונולדו השניים האלה בלבד. מאז עשיתי עשרות ומאות יצירות ופרוייקטים אחרים. הלכתי לרעות בשדותיי האחרים והזוג הזה נשאר כמזכרת לנקודת ציון אחת שהייתי בה, ואחר כך חלפתי על פניה.


    לימים, לפני כשנה, החלטתי לפתוח לי מרחב עבודה, פיזי, חדש. וכל העבודות שלי, כולן, עברו בסך.

    כל העבודות שלי מויינו, סודרו, אורגנו, צולמו, וגם עברו את מיון ההישרדות – מי תישאר, מי תשתנה, מי תיעלם לגמריי.


    נגזרו שם כל מיני גזרות. חלק מעבודותיי כבר ידעו ימים כאלה, כאשר הסטודיו הישן שלי היה מעבדת גריסה, ובו גרסתי מספר רב של עבודות (גריסה שהפכה להיות מיצג אמנותי. ניתן לקרוא זאת ברשומה - כן, לא, שחור, לבן, זה לא רק משחק). ובכן, כאן בסטודיו החדש, כל עבודה עוברת מחדש תחת עיני ותחת ידיי.


    יש כאלה שלא  אגע בהם לנצח בשום דרך ובשום תנאי.

    יש כאלה שאני מזהה שהן צריכות חיזוק, שיפוץ והידוק – ואני עושה.

    יש כאלה שהחלטתי לשרוף (וגם מזה עשיתי מיצג אמנותי – שעדיין לא כתבתי עליו).

    יש שמסודרות במגירות סדורות.

    יש שעומדות במתקן מסודר.

    ויש שתלויות על הקיר – בבחינת סוג של 'תעודת ביקור', והן נמצאות בסטודיו כסוג של תערוכה.

    ומי שסקרן לבקר בסטודיו שלי מוזמן לצפות בסרטון הזה - שמתאר את הסטודיו בתחילת 2012

    (היום הוא כבר נראה קצת אחרת)


    ''


    הזוג שלי נבחר להיות תלוי באכסדרת הכניסה של הסטודיו, במקום גבוה טוב ומכובד.

    ואין פעם, אין פעם שמישהו נכנס ולא מצביע על העבודות ומתלהב מהן מאד.

    ואם החזקתם עד כאן מעמד, אז כאן מתחיל הסיפור. כלומר. מיטבו.


    אני שומעת מתפעלים מהציור, ואני לא ממש מתרגשת מזה (ואינני אומרת זאת כדי להצטנע כאן. אני חושפת כאן את סיפורו של ציורי - סיפורי שלי). אני גם יודעת שאם אציע עבודות למכירה, דווקא לציורים אלה, בהבדל מהרבה אחרים, יש סיכוי טוב להימכר. והם נמצאים במקום טוב ומכובד באמצע -נראים די יפה. תוכלו לשפוט בעצמיכם.


    ובכל זאת דעתי שלי לא נוחה ממנו.

    בכל פעם שאני עוברת ליד בד הקנבס המצוייר הזה, אני מרגישה שזה ציור שיש לי עוד הרבה עבודה עליו.

    נכון שיש שקיפויות בצבעים. לי זה נראה דל בצבע.

    כבר הבנתי שאני אוהבת צבע חומרי.


    שמעתם על מרשל מקלוהן? הוא זה  שהכריז את המשפט המכונן "המדיום הוא המסר".


    ובכן בשבילי המדיום הוא זה שמעביר את המסר. אם נתרגם את זה לשפת הציור אז זה יהיה כך. פעם הצבע שבו צייר הצייר היה "שקוף"  היום הוא זה שעומד בקדמת הבמה. במילים אחרות, אם פעם ציירת דיוקן, או תפוחים או שמלה וכו' – אז על הציור לא ראית צבע כחומר שעומד בפני עצמו, ראית את הדבר עצמו. הצבע הכפיף את עצמו לטובת הנושא שאותו הוא אמור לבטא. באמצעות הצבע, שקיפויות, תלת מיד וטכניקת ציור מפוארת, הציור נראה כאילו הוא המציאות עצמה. כלומר הצבע כצבע, כישות, כחומר, לא קיים. הוא רק עומד לשירותו של הנושא שאותו הוא אמור לייצג.


    כשאומרים היום 'המדיום הוא המסר', אזי בין השאר, הכוונה היא שלצבע יש נוכחות. הוא חומרי, הוא אוטונומי. כלומר, אם ארצה לצייר פנים, ואחליט שהם יהיו בצבע כחול, אזי הצבע הוא זה שקבע את נוכחותו ואת מידת הדומיננטיות שלו. והמסר מועבר באמצעות הנוכחות של הצבע, הסוג שלו, המרקם שלו והחיבור שלו עם צבעים אחרים. המדיום הוא המסר.


    לפיכך בכל פעם שעברתי ליד הציור הזה, הוא ממש קרא לי. שמעתי זאת "בעיני" בכל פעם וללא הפוגה. ראיתי בו משהו התחלתי והרגשתי שיש לי שם עוד עבודה. ייחסתי את זה גם להתבגרות האמנותית שלי שרואה היום דברים קצת, ולפעמים הרבה, אחרת.

     


    ויום אחר יום, צועקת אלי העבודה הזאת מהקיר, קחי אותי, ותרביצי כאן עבודה. מדי פעם כאשר ביקרו בסטודיו שלי חברים שבעיני מבינים דבר ושניים באמנות, כשהצביעו על הציור הזה, הייתי אומרת להם, שצריך עוד לעבוד עליו. לא פעם אמרו לי "אל תגעי".

    יש שאמרו זאת משום שחשבו שהוא טוב דיו כך.

    יש שאמרו זאת וטענו שזה חלק ממה שעשיתי פעם, ממה שהייתי וכדאי שיישאר כעדות.

    הם אמרו, ואני ידעתי שיש טעם בדבריהם.

    אבל משהו לא הניח לי. ידעתי שאני רוצה לעבוד עוד על העבודה הזאת. ומי שמכיר אותי יודע שלי יש שיח ארוך ומתמשך, תהליכי, ולאורך שנים עם עבודותיי. בדרכים שונות, בצורות שונות.

    ולאחרונה הרבה עבודות עוברות אצלי מקצה שיפורים, או סוג של התבגרות.

    חלק מזה כבר הצגתי כאן ברשומות השונות שלי.

    פירקתי והרכבתי – פזל של החיים – או השלם וחלקיו וכו'

    גילגול הנשמות של ציור

    אומר זאת כך.

    יש עבודות שלא אשוב ולא אגע בהם עוד לעולם. יש עבודות שלא מפסיקות לקרוא לי – וכשזה אכן כך, אני מקשיבה. גם כשהן מזמנות אצלי גריסה, זה סוג של קריאה.


    וכך, עבודה אחת יורדת מהקיר והולכת לעבור מסע אחר וחדש. היא וגם אני.

    זאת העבודה - ומסתבר שאני כבר החלטתי


     

    ''

    קומפוזיציה של פסל 2 - נורית צדרבוים 1989

     

    העבודה הזאת ירדה מהקיר והולכת לעבור מסע אחר וחדש. היא וגם אני.
    שתינו לא יודעות מה הולך להיות. שתינו יודעות שמשהו הולך להיות (ואני מדברת בשמה, כי אני הרי הקול היחיד שיש לה).


    בשלב הראשון, אני מנסה להיצמד למה שכבר ממילא יש שם. שהרי אמרתי שאני רוצה לשמר ולשמור על הציור אלא שבעיני הוא לא מספיק עשוי (ולכן חזרתי אליו). ואני מתחילה לעבוד עליו כשכל כוונתי הטובה והטהורה היא לשמור על הנושא, לשמור על הציור ורק לחזק את עבודת הצבע, להפוך אותה לחומרית יותר לטקסטוראלית יותר, לעשות את עבודת הצבע והציור למעניינת יותר. שכן, לדעתי, על אף דעתם של רבים, בעיני זו הייתה עבודה קצת אנמית  ומשעממת.


    והתחלתי לעבוד. וגם המשכתי.

    והנה דוגמא של התוצאה, באותו זמן

     

    ''


    מהר מאד הבנתי שהכנסתי את עצמי לצרה.

    ומהר מאד למדתי שוב על בשרי ועל בשרו של ציורי, מה שאני בעצם יודעת מצוין, ומה שאני יודעת לדקלם היטב לסטודנטים שלי, או למאמרים ולרשימות שאני כותבת.


    הציור הוא הסיסמוגרף של הנפש. הציור הוא כתב היד של הצייר באותו זמן. ואיך אני יכולה להיות עכשיו אותה אחת שהייתי לפני עשרים שנה כאשר ציירתי את הציור? כל יום הוא יום אחר, ותנועת הצבע, המכחול, הבחירה של הצבע, תנועת היד, המקצב והקצב, המרקם הם כולם מבעים של הנפש, של מצב הרוח, של הצייר בזמן אמת. בזמן שהוא עובד. אלא אם כן, זה צייר שעובד במתכונת קבועה ומתבסס על המשימה ועל המיומנות שלו.


    בעבורי זה לא מלאכה שבה אני משתמשת במיומנות שלי כמי שמתקן נעליים או בגד. אני משתמשת במיומנות שלי ומשחררת את אפשרות הביטוי שנקראת, או מתבקשת ממני באותו זמן.


    בבואי אל פעולת הציור אני מביאה עמי את הידע, הניסיון שרכשתי ואשר מצוי עמי כסוג של מאגר. אך לפי תפיסתי וגישתי האמנותית, אני סומכת על קיומו של מאגר זה, ומאפשרת לתוצאות להתגלות כל פעם בזמן אמת. אינני מנסה לתקן ולהביא ציור לידי תוצאה ברורה וידועה מראש. התוצאה בהרבה פעמים מספרת לי את עצמה עם התגלותה על הדף.


    היד שלי מצד אחד יודעת את דרכה, שהרי מיומנותי היא של ציירת, אבל אני משחררת אותה לצאת לחופשי, לצאת למסעה, כאשר הידע והניסיון שלי הם הצידה לדרך. עכשיו יוצאים למסע. כולנו. הידע, הבד, הצבע, הרעיון, המחשבה, הרגש, הנושא – כולם יוצאים למסע. מסע של תגליות ואני אתם, ביניהם, ובמובן מסוים מנצחת על כל החבורה.


    לפיכך, לא יכולתי בשום פנים ואופן לשחזר את מה שהיה שם בציור שצוייר לפני למעלה מעשור. וצריך להסביר. זה לא שלא יכולתי טכנית. טכנית יכולתי. אבל אני מציירת ממקום של רגש ושל חוויה של כאן ועכשיו. להחליט לשחזר ולצייר כמו אז, מבחינתי זה בעצם לחנוק- לעצור- לבלום- לסרס את רוח הצייר שהיא זו שמפעמת בי. כלומר, יכולתי תיאורטית וטכנית כן. אבל לא יכולתי. כי צורך הביטוי הרגשי שהוא זמן אמת של עבודת צייר – היה חזק יותר.


    ולכן, קיבלתי את התוצאה הזאת שאותה הראיתי כאן למעלה.


    התבוננתי בה, ולא ידעתי את נפשי. לא ידעתי אם אני אוהבת את מה שיצא. לא ידעתי אם זה טוב. לפתע כבר לא ידעתי אם זה טוב יותר ממה שהיה שם קודם. מה שידעתי הוא, שהתרחקתי מאד מאד מהמקור, ממה שזה היה. עמדתי מול התוצאה שמתחילה לקרום עור וגידים ולרגעים חשבתי שאולי טעיתי.


    הרהורי חטא כבר עלו בי.

    כן, גם אם הדברים נכתבים כאן בביטחון מוחלט של מי שיודע מה הוא הולך לעשות, צריך לומר, ובכנות, שהרהורים והיסוסים ולבטים והצטערויות הם מנת חלקו של האמן. אפשר לצאת לדרך בביטחון מוחץ ואחר כך להימחץ מחרטות, אפשר להתחיל בהמון עוז וביטחה ואחר כך לחשוב שאולי טעינו. אפשר לדעת מה אנחנו רוצים ולאן אנחנו הולכים ולגלות פתאום שאנחנו עומדים בצומת של אי ידיעה, ושאלה, והיסוס.


    אלה הם חיי האמן.

    אלה הם חייו של הציור עד שהוא נפרד מיוצרו ויוצא לחיים אוטונומיים משלו.


    כך היה. עמדתי מול התוצאה שנרקמת לנגד עיני ולפתע כל הביטחון שהיה לי, והוודאות שעלי להמשיך את הציור, טפחה על פני. לא ידעתי אם אני רוצה להמשיך את הציור ברוח שעכשיו מזמנת לי ידי, ידעתי שכבר לא אוכל לחזור למה שזה היה. ו


    אז עכשיו אני תקועה.רציתי לשנות. לא הייתי שלמה עם העבודה. חשבתי שאוכל להיטיב עמה ועמי - מתברר שלא הצלחתי הרסתי את עברה ועדיין לא ברור לי מה יהא עתידה.

    זה הזמן להניח. להניח לדברים ולראות מה יקרה. עזבתי. עזבתי את המקום, עזבתי את הקנבס פניתי לעיסוקי האחרים. אחזור למחרת. אולי אבין יותר. אולי אדע יותר.


    בינתיים אני מבינה שאת המומנטום שהיה פעם בעבודה זו כבר פספסתי ועכשיו יש לי כאן סוג של שעטנז. חלק עוד אוחז במה שזה היה, חלק אחר כבר אחר לגמרי – יחד הם לא יכולים לשכון זה עם זה. אחורה אי אפשר לי ללכת. קדימה אני לא רוצה, כי זה לא זה. אבוד.


    לחברתי הציירת שהייתה בסטודיו שלי, אמרתי באותו זמן "זהו הרסתי. הרסתי את הציור".


    למחרת חזרתי והבנתי שצריך פשוט לחזור לדף הלבן. למרוח על כל הציור לבן לבטל את הדואליות שנמצאת בציור שהיא לא לכאן ולא לכאן, לנסות לשמור על הצורות הבסיסיות, ומשם להתחיל מהתחלה ציור של כאן ועכשיו.

    צבע לבן יכול מצד אחד לאחד את כל המרקם. מצד שני הוא מספיק שקוף כדי לראות מה היה שם קודם. העברתי צבע לבן על כל העבודה, השארתי את קווי המיתאר כדי שהצורה הבסיסית של הציור תישאר. חשבתי שבכך אירגנתי לי נקודת יציאה טובה.

     

    ''

     

     

    מהר מאד הבנתי שגם זה לא זה. אי אפשר לחזור אחורה. הציור הזה צויר פעם, אז היה לי עניין בזה. כנראה שעכשיו כבר אין לי ולכן אני לא מצליחה לא לחזור אליו, ולא ללכת אתו וממנו הלאה.

    עזבתי. הלכתי. נשאר בד שנראה כאילו שהוא לבן, אבל מתחתיו סוער לו ציור אחר עם סיפור. הבנתי שברגע מסוים אצטרך להחליט מה הלאה.

     

    דבר נוסף שהבנתי, שמנע ממני ועיכב אותי מלצייר את הציור ולהתחבר אליו, היה כנראה הנושא. הבנתי שהציור איבד מהמשמעות שלו מבחינתי.  סיפרתי כאן למעלה שציירתי את הפסלים שלי בזוויות מסוימות . לדעתי חוץ ממני, שידעתי מה ציירתי שם, אף אחד לא ממש ידע מה מצויר שם. איך ידעו? צריך להכיר את הפסל כדי להבין מה עשיתי ממנו בציור. לדעתי הציור היה בעיני חסר משמעות. אולי יפה? אבל חסר משמעות. מבחינתי היופי לא מספיק.


    ייתכן שאם הייתי עושה בזמנו סדרה של עבודות שיש בהם רצף והתפתחות בהתבוננות שלי על הפסלים זה היה מקבל איזשהו כוח ואמירה. אבל  שני ציורים אלה נראו לי כשני יציאות, של משהו שהתחלתי, אין  לו המשך, אין לו הסבר, אף אחד בעצם לא מבין מה זה שם, ולפיכך יצרו בי אי נוחות גדולה. כנראה שחוסר המשמעות הוא זה שעצר אותי ולא איפשר לי להמשיך את הציור או להתחבר אליו.

     

    כרגע, הבד עומד כשעברו כבר כמעט מאחוריו, ועתידו לא ידוע. והוא לבן, עם כמה קווים שחורים. ואני מניחה לו, מניחה אותו ומניחה גם לי.

     


    מנגנון החשיבה היצירתי  מורכב ומאד מעניין.

    כאשר אמן עסוק במחשבה מסוימת יש לה כמה רבדים.

    הרובד הראשון הוא החשיבה המודעת שבה האמן שואל את עצמו, חוכך בדעתו, מתבונן, מציע לעצמו הצעות ועסוק באופן מודע בעניין. השלב השני הוא השלב שבו המחשבות יורדות לממלכת הלא מודע. מרגע שנטמן הזרע, זרע המחשבה, היא כבר שם והיא אינה עוזבת. מנגנון פנימי, מנגנון היצירתיות, ממשיך לעבוד ולטקס עצה. זה שלב שבשפה המקצועית נקרא שלב ההטמעה, הדגירה. גם אם אני בפועל כבר לא מוטרדת בציור שזה עתה עזבתי בסטודיו, משהו בתוכי ממשיך להפוך בבעיה .


    ואכן, מדי פעם אני בסטודיו, עוברת ליד העבודה הישנה-חדשה-לא גמורה. מציצה בה. מתעלמת ממנה (ייתכן שגם היא ממני), עסוקה בדברים אחרים ויודעת גם בלי ידיעה ברורה שעוד יבוא זמן. חייב. הרי אינני משאירה דברים לא סגורים. יבוא זמנה. ואין ספק שהיא ממשיכה להטריד אותי גם מבלי שהיא מטרידה ממש. מטרידה באופן סמוי, ורק כאשר אני נכנסת לפעולה מחודשת אני אכן מבינה שתהליך ההטרדה המשיך, כפי שאמרתי בלי להטרידני.


    ואכן, לאחר ימים מספר, אני ניגשת לעבודה במרץ רב, כמי שיודעת מה היא הולכת לעשות. מצוידת בצבעים ומברשת תעשייתיים ומתחילה למשוך משיכות מכחול עבות, סוערות, בצבעים (שאינני יודעת מניין ולמה בחרתי בהם בכלל) והבד מתכסה  במשיכות צבע עבות, וכבר אין זכר למה שהיה שם עד לפני איזה זמן. למה שהיה שם כל כך הרבה שנים.

     

    ''

    ואני נותנת, בנדיבות רבה, לצבע לכסות ולנזול, לכסות ולנזול מטיחה את המכחול, מתיזה צבע והבד, כידוע "סובל הכל".


    באותו זמן בדיוק נתתי לציירת שאותה אני מנחה בסטודיו שלי תרגיל שהנושא שלו שכבות. ולפתע גיליתי שמה שביקשתי ממנה זה בעצם מה שגם אני עושה.

    קודם כל נמצאת שם השכבה העתיקה של הציור שהיה. ואז מדי יום אני באה עם כמות של צבע ובונה את העבודה שכבה אחר שכבה. מחכה ששכבה אחת תיבש, ומגיעה אליה עם שכבת צבע נוספת שמתמזגת עם מה שכבר נמצא שם.

     

    ''


    וכך זה ממשיך ימים אחדים. כל יום עוד שלב, עוד שכבה, עוד נגיעת מכחול, עוד מבט.

     

    ''
        

     

     

    ''

     

     

    ואני ממשיכה שכבה אחר שכבה וכבר מזמן שכחתי מה היה שם מתחת, כי עכשיו כל מה שמעניין אותי הוא מה אני שמה מעל.

     

     

    ''
     

     

     

    ''

     

     

     

     

    ''

     

     

    ומה שהיה מתחת נמצא שם. בוודאי נמצא שם אבל אף אחד כבר לא יודע זאת.

    רק אני, הבד, הצילום שנשאר והרשימה הזאת שמספרת את הסיפור.

    אז פעם הם היו זוג. עכשיו נשאר רק אחד.

    ומה יש מתחת עכשיו כולם כבר יודעים.

     

     

    כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (29)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/2/13 13:07:

      דבר ראשון,מאוד מעניין המאמר שמפרט את הלבטים ואת האופן  בו את מפרשת את השלבים השונים, משלב הפסול שצולם בזויות שונות ,הנסיונות להפוך את הדמוי לציור המחיקה והחזרה ללבן, הפיכה למופשט, וחזור לפיגורטיבי,

      אם נאמץ את  מה שאולי ישמע כקלישאה:"לא חשובה התוצאה " הדר ך היא החשובה",הרי שעברת כאן דרך מעניינת,

      ובאמת אני שמח ששיתפת את הכלל, אצלי התחולל תהליך הפוך ,אבל יכול להיות שהמסקנות דומות,

      כדי לקצר, אני קופץ ישר לעידן הדיגיטאלי, למרות שגם בצילום האנלוגי ,היו אפשרויות מניפולטיביות,

      אבל הצילום הדיגיטאלי  פתח  אינספור אפשרויות, רוב העבודות שצילמתי מתחילת שנות ה70 עד שנת 1998

      היו שמורים אצלי  על נגטיבים, ורק לאחר שרכשתי מחשב ,סורק ומדפסת, התחלתי לעבד את מה שצולם במקור, גם אני נתתי דרור לצבעים לגוונים  ולטקסטורה, ובאמת הייתה חוויה לעבוד על כל תמונה, אבל בניגוד אלייך  התפתיתי לחשוב

      שאולי ישנה דרך לשמור על כל הפרמטרים, כדי לגרום לאותה המניפולציה  שתביא לתוצאות דומות  גם בתמונות אחרות ,ואת תהליכי העיבוד הייתי רושם כדי לא לחרוג חלילה ולאבד את הקסם, אבל התברר לי עד מהרה,

      שאני מנסה לשדך מיון  בשאינו מינו  ,ולא רק שאיבדתי  את הקשר בין המקור לתוצאה, אלא שהעבודה השבלונית איבדה מקסמה, חזרתי לעבוד כפי שעבדתי על כל תמונה ותמונה,  נכון שיש הרבה נסיונות  והרבה תהיות , ולפעמים גם אכזבות, אבל זוהי דר כנו, מי אמר שהחיים קלים, יום טוב שיהיה לך יקירה בידידות רבה אשר

        28/1/13 17:13:

      צטט: razam-דודי רצם 2013-01-26 21:26:03

      נורית היקרה, אני מצטער על האיחור בתגובה, (הייתי בטהיטי )חיוך

      "פעם הם היו זוג- ועכשיו? מה יש מתחת"- זאת פתיחה שיש בה  הרבה קונוטציות...

      לכן בחרתי להישאר באחת מהן כמטפורה, המילה מה יש מתחת? מאוד מסקרת... 

      אספר לך משל על זוג שתמיד היו ביחד באש ובמים הם גוף אחד שדומים ומותאמים(אחרת לא היו ביחד)כך הם הוצגו לעולם וכך הם חשו אחד כלפי השני,מטבע הדברים הביאו צאצאה לעולם, התינוק שהתפתח על זרי דפנה שנושא בצבעיו גנים שלהוריו.

      והנה דברים שונים קורים והחבילה התפרקה...כעת הם לא גוף אחד, והפרידה הייתה מסיבות ומורכבות שרק המספר יודע עמוק...

      כל אחד הלך לדרכו אבל לא זנחו את הילד המשותף, הילד גדל אצל כל אחד בנפרד,כאשר כל הורי  ניסה בדרכו לעצב אתו כפי שהוא חושב לנכון... השפעות על הילד נתנו אותותיו הוא התחיל להתפתח בזכות האישיות שלו והגנים שטמונים בו.

      הוא נראה שונה מהוריו אבל אם נביט היטב הם נמצאים שם ...הדברים שספג מהוריו כשהם היו יחד וכשנפרדו,למדו אותו להתפתח לכיוונים שונים .רק מי שמכיר את ההיסטוריה המשפחתית כפי שאת הסברת כדרכך,יבין כמה החיים מתפתחים במילה אחת"מתחת".

      עברו שנים והילד כבר אינו ילד וההורים כבר מזמן הלכו...

      עכשיו הוא לבד לספר את סיפורים.

      "הדיוקן כמשל".

      דודי התגובה שלך מדהימה. היא כל כך מרחיבה את הרשומה שלי, שאני לא בטוחה שאתה בעצמך יודע עד כמה. אבל אתה יודע. הרי כל האמנות זו מטאפורה אחת גדולה, הכל סמלים, והכל סיפור אחד שנושא על כתפיו או מתחת לכתפיו סיפור אחר. גם כאשר היוצר מתכוון לכך במודע וגם כאשר לא, ובעיקר כאשר לא. ואני הרי סיפרתי כאן סיפור אמיתי על זוג ציורים, שהופרדו, או נפרדו, מהם נוצר משהו אחר, הרבה שכבות, ואני חושפת כאן מה בעצם יש מתחת. כי הצבע מכסה, מעבה, משנה, אבל בכל זאת משהו היה ויש מתחת. אז כאמור, זה באמת הסיפור האמיתי של הציור הזה, אבל כמו שאמרתי, 'דיוקן כמשל', 'סיפור כמשל', 'החיים כמשל', אפשר ללמוד מהסיפור הזה הרבה, בכלל ובפרט. כי בעצם כולנו אף פעם לא יודעים מה באמת יש מתחת. וגם כל מי שיראה את הציור הזה כפי שהוא, לא ידע לעולם (אם לא ייתקל ברשימה זו) מה באמת יש מתחת. אבל, יש לזה עוד צד. לפעמים מה שעולה וקורם עור וגידים (כמו למשל הצבע על הציור הזה) מוחק את מה שיש מתחת. וגם זו אופציה. בקיצור, כמו שאמרתי ואני תמיד אומרת העיסוק באמנות הוא משל לחיים שלמים של הפרט וגם של הכלל. ואגב, אם כבר מדברים, אז אני שמחה לספר לך שהציור הזה נבחר השבוע להיות תמונת הנושא בקבוצת פייסבוק 'אמני ישראל'. בקיצור יש לו חיים. ותודה על הסיפור הנפלא שסיפרת. ומה זה משנה שאיחרת? בעולם הוירטואלי מוקדם הוא כמאוחר. זה עולם על זמני ועל גבולי.

       

        26/1/13 21:26:

      נורית היקרה, אני מצטער על האיחור בתגובה, (הייתי בטהיטי )חיוך

      "פעם הם היו זוג- ועכשיו? מה יש מתחת"- זאת פתיחה שיש בה  הרבה קונוטציות...

      לכן בחרתי להישאר באחת מהן כמטפורה, המילה מה יש מתחת? מאוד מסקרת... 

      אספר לך משל על זוג שתמיד היו ביחד באש ובמים הם גוף אחד שדומים ומותאמים(אחרת לא היו ביחד)כך הם הוצגו לעולם וכך הם חשו אחד כלפי השני,מטבע הדברים הביאו צאצאה לעולם, התינוק שהתפתח על זרי דפנה שנושא בצבעיו גנים שלהוריו.

      והנה דברים שונים קורים והחבילה התפרקה...כעת הם לא גוף אחד, והפרידה הייתה מסיבות ומורכבות שרק המספר יודע עמוק...

      כל אחד הלך לדרכו אבל לא זנחו את הילד המשותף, הילד גדל אצל כל אחד בנפרד,כאשר כל הורי  ניסה בדרכו לעצב אתו כפי שהוא חושב לנכון... השפעות על הילד נתנו אותותיו הוא התחיל להתפתח בזכות האישיות שלו והגנים שטמונים בו.

      הוא נראה שונה מהוריו אבל אם נביט היטב הם נמצאים שם ...הדברים שספג מהוריו כשהם היו יחד וכשנפרדו,למדו אותו להתפתח לכיוונים שונים .רק מי שמכיר את ההיסטוריה המשפחתית כפי שאת הסברת כדרכך,יבין כמה החיים מתפתחים במילה אחת"מתחת".

      עברו שנים והילד כבר אינו ילד וההורים כבר מזמן הלכו...

      עכשיו הוא לבד לספר את סיפורים.

      "הדיוקן כמשל".

       

        6/1/13 23:50:
      הורס את הפוסט מה שהדביקו לנו מתחת. באתי לרגע וכרגיל מעניין. }{
        4/1/13 14:58:

      צטט: שולה63 2013-01-04 11:37:37

      כל פעם אני מתפעלת מתאור תהליך היצירה שלך וגלגוליהן של היצירות. הפסלים שלך יפים מאד.

      תודה שולה. וכל פעם אני שמחה שאת כאן ונהנית מתגובתך.

        4/1/13 11:37:
      כל פעם אני מתפעלת מתאור תהליך היצירה שלך וגלגוליהן של היצירות. הפסלים שלך יפים מאד.
        4/1/13 11:29:

      צטט: רפי פרץ 2013-01-04 05:09:34

      סיפור מקסים 

      זה ממש ממש ריגש אותי ...

      אני גם עומד בימים אלו ליד בדים ישנים 

      ( חלקם עבודות לא טובות ...)

      ואני מתלבט מה לעשות אתם ?

      האם לעלות עליהם ?

       

       

      הבאת פה סיפור יפה 

      ומאוד חשוב גם התיעוד !!!

       

      את יוצרת מאוד פורה ...

      תהליכי העבודה שלך מאוד מיוחדים 

       

      עצוב שזה לא מגיע למספיק קהל ...

      תמיד נראה שהאמנות הפלסטית לא נמצאת במרכז השיח

       

      וחבל 

      רפי יקר. אין לי ספק שאנשים יוצרים, לאורך זמן, נמצאים במצב שאותו תיארתי. שמחתי למצוא כאן שותף אמיתי להלך הרוח הזה. אכן, שמתי לי למטרה לחשוף את יצירתי על כל רבדיה. את התוצר, את התהליכים, את הלך הרוח, את הלבטים וכמו שאתה אומר התיעוד. אני שמחה שיש קהל שזה מפרה אותו ומעניין אותו. וכמו שאמרת, אמנות פלאסטית זה לא מוצר מדף גורף, אין הרבה יותר מדי שמתעניינים בתחום זה. אני כאן גם בשביל עצמי, כמובן, גם בשביל אלה שזה מלכתחילה מעניין אותם, וגם אולי בשביל אלה, שאני מצליחה לגרום להם להיות מתעניינים. תודה על דבריך ביחס ליצירתי ולאמנותי, מאמן כמוך, לשמוע זאת, זה משמח, זו מחמאה ונדמה לי שכך חשנו זה כלפי יצירתו של זה למן המפגש הראשון שהיה וירטואלי וקצת אחריו גם ריאלי. המון תודה. ותמשיך לבוא לכאן.

        4/1/13 05:09:

      סיפור מקסים 

      זה ממש ממש ריגש אותי ...

      אני גם עומד בימים אלו ליד בדים ישנים 

      ( חלקם עבודות לא טובות ...)

      ואני מתלבט מה לעשות אתם ?

      האם לעלות עליהם ?

       

       

      הבאת פה סיפור יפה 

      ומאוד חשוב גם התיעוד !!!

       

      את יוצרת מאוד פורה ...

      תהליכי העבודה שלך מאוד מיוחדים 

       

      עצוב שזה לא מגיע למספיק קהל ...

      תמיד נראה שהאמנות הפלסטית לא נמצאת במרכז השיח

       

      וחבל 

        3/1/13 23:29:

      צטט: נעמה ארז 2013-01-03 14:56:51

      את הרי יודעת שאני את עבודותיך אוהבת. פשוטות או מורכבות. ואני לומדת ממך על תהליך היצירה האומנותית כפי שלא למדתי עד כה. ואני עוקבת אחרי האנרגיות שלך ואחרי ההתמדה שלך וההתעקשות במעשה האומנותי. הפוסט הזה נכנס ויושב בפנים, ממש כמו שיר. וכבר שאלתי אותך מתי תעשי סדנא בתל אביב? (אפשר גם בקריית אונו:))

      נעמה יקרה. אתחיל מהסוף. בסוף תשכנעי אותי לעשות סדנא. ואגב יש על מה לדבר. החל מעוד שבועיים אני אמורה להיות כל שבוע, יום בשבוע בגבעת שמואל. כך שלפעמים מתברר שחלומות או מחשבות או תכניות או רעיונות יכולים להפוך למציאות. ובאשר לדברייך. ראשית, ברור שמשמח אותי לדעת, ואני אוהבת לדעת שאת אוהבת את עבודותיי ( מה צריך אמן יותר? ואת כמשוררת בודאי יודעת זאת). ועוד יותר משמח, או בואי נאמר לגמרי לא פחות, הידיעה שהרשומות שלי מותירות דעת ומנחילות דעת לקרואים ( הנאמנים והמסורים). אכן, משמח אותי לדעת, וזאת כתבתי גם ליהודית, לגימל, ולעוד אחרים, שהם אכן יוצאים מהקריאה ברשומה מועשרים בעוד קצת ידע על אמנות על יצירה ועל תהליכי יצירה. זה אומר שאני מצליחה להגשים את אחת מהמטרות שלי בפרסום הרשומות. שמחתי לקרוא את דברייך (כמו תמיד) והמון תודה.

        3/1/13 23:24:

      צטט: יהודית מליק שירן 2013-01-03 06:30:10

      אני מרגישה מפוסט לפוסט שאנחנו מחוברות לנשמה. את מגוונת רבת סגנונות, לא משעמם אצלך אף פעם. אני יוצאת ממך עם חגיגה של צבעים והתרוממות רוח. משקיענית אינסופית. את נותנת ליצירה שפורצת ממך ממדים של עומק כל פעם מחדש. מרחיבה מאוד את השכלתי בציור, את ממלאה אותי באנרגיות לשבוע וגם אם אנחנו לא מדברות או לא מתכתבות, את מלווה אותי במחשבותייך ימים ארוכים. חיבוק אוהב ממני. והיום אקבל את "גבעת הגמדים" ותודה שאת אתי בלב ובנשמה.

      יהודית יקירתי. אכן אתך אני בלבי, וכך קראתי גם את דברייך כאן. כבר אמרתי, ואף פעם זה לא מיותר לומר זאת שוב. כאשר אני מקבלת תגובה מהסוג שלך, שבו הקורא אומר לי שהוספתי לו עוד ידע, עוד הבנה, עוד תובנה ועוד משהו על אמנות - זה הדבר שהכי משמח אותי. אני אכן בונה את הרשומות שלי כך שבהן אני חושפת ומספרת על אמנותי, מציגה אותה, מציגה את התהליכים הפנימיים שהם חלק מחיי אמן, ומשלבת בזה באופן מודע תכנים מתוך עולם האמנות, כאלה שקשורים לנושא שבו אני עוסקת. זאת מטרתי, לגרום לקורא הנאמן שמגיע ל'חדר האמנות' שלי  לצאת עם עוד ידע, עוד הבנה, עוד מושגים וגם להכיר את דרכי האמנותית. לכן, דברייך אלה כל כך שימחו אותי. וכאשר את כותבת לי שאני "ממלאת אותך באנרגיות" - אני מאמינה לך, משום שעוד כמה אמרו לי אותם מילים. וכידוע לך, כאשר שניים אומרים לך שאתה שיכור, סביר להניח שזה נכון..........קריצה. במילים אחרות, אם צריך הסבר ( ואני יודעת שאין צורך) כאשר כמה אנשים השתמשו באותם מילים בדיוק, אני נוטה להאמין שיש בזה משהו. בקיצור, יהודית יקירתי, אני שמחה שאת באה לכאן, מתמלאת באנרגיות ומלאה בהם למשך איזה שהוא זמן. איזה כיף. ומחכה לראות את גבעת הגמדים. אכן, אני אתך.

        3/1/13 23:18:

      צטט: רפאלה 2013-01-03 01:47:00

      את סוחפת בפוסט שלך. הוא מלא תוכן ועבודות מדהימות. כייף לשקוע בו.

      כיף. כיף לדעת. תודה.

        3/1/13 17:51:

      צטט: נורית-ארט 2013-01-02 01:02:54

      צטט: שולה ניסים 2013-01-01 18:57:43

      תוך כדי קריאת הפוסט וצפייה בצילומי הציורים נזכרתי בתהליכים של האמנות המודרנית בסוף המאה התשע עשרה ובמאה העשרים, התהליכים שהובילו להתפתחות המופשט. נזכרתי בקנדינסקי, בפיט מונדריאן, בשדות הצבע של רותקו, בציור הפעולה של ג'קסון פולוק ועוד כל מיני דברים שהמורה לתולדות אמנות דיברה ולימדה כשהייתי בתיכון ויצ"ו צרפת שבתל אביב במגמה לאמנות. זהו ככה עשית לי תזכורת והזכרת לי מאיפה באתי והגעתי עד הלום...

      הי שולה.אני שמחה שלשם הרשומה שלי הובילה אותך. ואת יכולה לטפוח לעצמך על השכם כי לעבודה הזאת קוראים 'שדות צבע' - יותר נכון 'שדות ראייה ושדות הצבע' - בלי קשר לעובדה שזה מתבסס על דיוקן עצמי ( כלומר על התבוננות כלשהיא במראה). ואגב, יש לי גם שיר שנכתב על עבודה זו. אני שמחה שזו הייתה האסוסיאציה שלך ולדעתי היא מאד מדוייקת. תודה על דברייך, ותודה על דבקותך לקרוא את רשימותי הארוכות.

      הי נורית,

      שמחתי לגלות שדייקתי בעניין שדות הצבע.

       

        3/1/13 14:56:
      את הרי יודעת שאני את עבודותיך אוהבת. פשוטות או מורכבות. ואני לומדת ממך על תהליך היצירה האומנותית כפי שלא למדתי עד כה. ואני עוקבת אחרי האנרגיות שלך ואחרי ההתמדה שלך וההתעקשות במעשה האומנותי. הפוסט הזה נכנס ויושב בפנים, ממש כמו שיר. וכבר שאלתי אותך מתי תעשי סדנא בתל אביב? (אפשר גם בקריית אונו:))
      אני מרגישה מפוסט לפוסט שאנחנו מחוברות לנשמה. את מגוונת רבת סגנונות, לא משעמם אצלך אף פעם. אני יוצאת ממך עם חגיגה של צבעים והתרוממות רוח. משקיענית אינסופית. את נותנת ליצירה שפורצת ממך ממדים של עומק כל פעם מחדש. מרחיבה מאוד את השכלתי בציור, את ממלאה אותי באנרגיות לשבוע וגם אם אנחנו לא מדברות או לא מתכתבות, את מלווה אותי במחשבותייך ימים ארוכים. חיבוק אוהב ממני. והיום אקבל את "גבעת הגמדים" ותודה שאת אתי בלב ובנשמה.
        3/1/13 01:47:
      את סוחפת בפוסט שלך. הוא מלא תוכן ועבודות מדהימות. כייף לשקוע בו.
        2/1/13 01:05:

      צטט: הנוקד 2013-01-01 19:08:41

      נורית, מה לעשות כשאני קורא את מילותיך, אני חש שאני זורם איתם בשצף קצף של התלהבות.


      למה זה קורה? זה כבר עניין לרגשות פנימיים לתחושות ולמבנה נפש האדם. אז אגלה לך רז, אומרים שהעקרב הינו בעל נפש רגישה, ואני שיאו של העקרב, ואפילו באופק מאדים, אז מכאן אילך וזיל גמרי.

      התלהבות זה שם המשחק כאן. אז אתה בהחלט במגרש הנכון. ובאשר לעקרב. היום בדיוק עלה לי רעיון לומר בר מזל עקרב. שהרי בר זה בן. נהוג לומר בן מזל עקרב. אני חושבת, ובודאי שאחשוב כך ולחכימא ברמיזא ( אפרופו זיל גמור), שכאשר מדובר בעקרב אפשר לומר בר מזל עקרב וללכוד שני ציפרים במכה. קריצה

        2/1/13 01:02:

      צטט: שולה ניסים 2013-01-01 18:57:43

      תוך כדי קריאת הפוסט וצפייה בצילומי הציורים נזכרתי בתהליכים של האמנות המודרנית בסוף המאה התשע עשרה ובמאה העשרים, התהליכים שהובילו להתפתחות המופשט. נזכרתי בקנדינסקי, בפיט מונדריאן, בשדות הצבע של רותקו, בציור הפעולה של ג'קסון פולוק ועוד כל מיני דברים שהמורה לתולדות אמנות דיברה ולימדה כשהייתי בתיכון ויצ"ו צרפת שבתל אביב במגמה לאמנות. זהו ככה עשית לי תזכורת והזכרת לי מאיפה באתי והגעתי עד הלום...

      הי שולה.אני שמחה שלשם הרשומה שלי הובילה אותך. ואת יכולה לטפוח לעצמך על השכם כי לעבודה הזאת קוראים 'שדות צבע' - יותר נכון 'שדות ראייה ושדות הצבע' - בלי קשר לעובדה שזה מתבסס על דיוקן עצמי ( כלומר על התבוננות כלשהיא במראה). ואגב, יש לי גם שיר שנכתב על עבודה זו. אני שמחה שזו הייתה האסוסיאציה שלך ולדעתי היא מאד מדוייקת. תודה על דברייך, ותודה על דבקותך לקרוא את רשימותי הארוכות.

        2/1/13 00:59:

      צטט: ג.ע. 2 2013-01-01 00:22:03

      נורית יקרה, קראתי כמו תמיד את כל הרשימה, הצצתי שוב ושוב בתמונות, ובסוף נשארתי מבולבלת מעט. קודם כל אתייחס לפסלים עצמם - הם מאוד יפים. העבודה הראשונית, הזוג שמוצג כאן, באמת לא היה לי מובן לפני שקראתי את ההמשך, ומה שאני יכולה להגיד עליה, שבכל מקרה היתה בה הרמוניה מסוימת מבחינת הצבעים והטקסטורה. החלק הבא, עם הצבעים הזוהרים, נראה היה לי כאילו כמו משהו הייטקיסטי, כאילו צוייר על ידי מחשב, ומאוד שונה משאר התמונה, ואני יכולה להבין את אי השקט שזה גרם לך, כי לא היתה שם כל כך הרמוניה במרקם, בגוונים ובסוגי הצבעים. לאחר מכן עשית עוד כמה ניסיונות, אבל מהרגע שצבעת בלבן, למעשה כאילו הכנת לך דף חלק, כמו למחוק בטיפקס את כל שעל הדף, כלומר שהיית כל כך לא מרוצה שהיית צריכה להביא אותו למצב התחלתי, ומכאן, שלמרות שאת יודעת שזה אותו הבד מהעבודה ההיא, בשביל הצופה שלא מכיר את הסיפור, זו עבודה בפני עצמה. וכמובן, לא פלא שבסופו של דבר הגעת לדיוקן - שזה הנושא שאת עוסקת בו הכי הרבה (עד כמה שידוע לי, גם בתור אמנית וגם בתור מנחה), ולמעשה אולי זה בה להגיד, לא חשוב מה יש על הבד או מה היה שם קודם, בסופו של דבר זו 'אני' ומה שיש לי להגיד. כלומר שהיום, את רוצה שנראה אותך כמו שאת היום, עם הדיוקן שציירת שיש בו את כל התהליכים שעברת במהלך השנים (והוא גם מאוד יפה). ועל כך אני רוצה להגיד לך שיש לכך הקבלה גם בשירה. למשל אני הייתי כותבת שירים שחלק מהם היוו לי השראה לשיר נוסף שמתפתח קצת אחרת. אז מצד אחד השארתי את השיר המקורי, אבל מצד שני כתבתי גם את השיר הנוסף שמתפתח מאותה ההתחלה או מאותו הרעיון. כמובן שמי שיקרא כל שיר בנפרד לא יוכל לדעת שמדובר כאן בשיר שיצא משיר אחר, אבל לעצמי, אני בוודאי יודעת שאחד הוביל לשני, ובעצם זה כמו השכבות שלך בציור. תהליך היצירה שלך הוא מאוד מעניין, כי יש לך דרך מיוחדת. את אינך בהכרח שומרת על המקור, אלא מוכנה "להקריב" אותו למען השינוי, ובזה אני חושבת שאת באמת שונה מאוד מרוב האמנים שאני מכירה, בכל התחומים. הרי גם כשאחנו מכירים שירים מולחנים למשל, אנחנו הרבה פעמים יודעים גם איך השיר נכתב במקור ובמה שונה הגרסה המולחנת שלו מן המקור. רק לפני כמה ימים ראיתי תכנית ישנה בה ראיינו את נתן יונתן ז"ל על שיריו, והזכירו שירים כמו שנכתבו במקור לעומת איך ששרים אותם (כמו למשל השיר 'חופים'). אצלך, מבחינתך, לא אכפת לך שהצופה החדש לא יידע את המקור ומה הוא היה ולא יוכל בהכרח להשוות, את רוצה שהוא יראה כעת את העבודה, את מה שיש לך עכשיו לומר ולהציג. כאמור, את ודרכך האמנותית מאוד מעניינות ושונות בנוף, ואני אוהבת את זה.

      גימל גימל גימל - מה אגיד שעוד לא אמרתי. ובכל זאת גם אם אמרתי אומר זאת שוב כי מגיע לך. למי שקורא בחריצות מגיע התייחסות חרוצה. ואת מחזירה לי. אני כותבת הרבה ומושיבה אותך לקרוא את כל "סיפורי הסבתא", אז את מחזירה לי באותה מטבע. וכותבת בחזרה את כל הגיגייך. ואינני אומרת זאת חלילה בתלונה אלא ממש להיפך. את עוקבת ביסודיות אחרי כל דבר שאני מסבירה ומתייחסת אליו, ואני חייבת להגיד שזה תענוג גדול. את גם מתארת את התחושות שלך, את מה הבנת מה לא, מה אהבת מה לא, מה מדבר אלייך מה לא, וגם בו בזמן מסבירה מה שאת מבינה ממני עלי, ומה שאת מבינה עלי ממני ( ממה שאני עושה). וזה מעולה. הצלחת להבין היטב את התהליך. אני מסכימה אתך שהפסלים מעניינים וטובים יותר מהציור. ונכון בהחלט מה שאמרת, ביחס לצבע הלבן שכיסה את הכל והפך את הציור לכאילו בד חלק. בקטע שבו אני מראה את ההתחלה של השינוי ( מה שאת תיארת כצבעים זוהרים והיטקיסטים)אני חייבת לומר שיכולתי להמשיך את כל הציור ברוח זאת, והוא אכן היה שומר אולי על הצורניות שלו ( כלומר מבנה הפסלים) אבל הצבעוניות שלו הייתה משתנה לחלוטין. הפסקתי משום שהבנתי שאין לי עניין בזה, שאין צורך לעשות עוד ציור אחד כזה, שממילא אני כבר לא אשחזר את מה שהיה, כי מה שהיה התחיל להתרחק ממני מאד ( אפשר לראות זאת מהשוני שבין החלקים שם בציור - החדש והישן). כך שהפסקתי בידיעה שכך הוא לא יישאר, משהו יקרה לי. לא ידעתי מה. אחר כך "נודע". יפה ההבחנה שעשית בעניין הדיוקן. וכאן ייאמר לזכותך, אני לא התעכבתי על העובדה שזה דיוקן, ודיוקן עצמי, כי לא על זה באתי לדבר ברשומה זאת. אבל את מה שיש אי אפשר להסתיר ואת כמובן עלית על זה, וגם נתת הבחנה מעניינת שבסופו של דבר זאת אני. ולכן זה הציור שבסוף נוצר ובכלל לא משנה על מה הוא עלה, ומה היה שם. משיצאתי לדרך, אזי יצאתי וזו התוצאה. אהבתי גם את ההקבלה שעשית לשירים, לשירים שלך, ובכלל ליצירות שנולדות או נובעות מיצירות אחרות. יש גם את זה, וגם לי יש את זה בשירה שלי ולפעמים גם בציורים. כאן במקרה הזה, היה תהליך. הגעתי לסופו ולבסוף מצאתי שהתנאים של העולם הוירטואלי מאפשרים דבר חדש שפעם לא היה כל כך זמין. הנה למעשה, אין יותר מה שהיה. וכמו שכתבתי, רק הציור עצמו בעצם יודע, ואולי גם מרגיש את כל ההיסטוריה שלו ואת מה שהיה למטה/מתחת. אבל מצד שני יש צילומים, יש מרחב וירטואלי, והנה יש מצב שגם הזוג שהיה, והציור שהיה נשארו לו עוד חיים. הוא מצולם, הוא מפורסם עכשיו במרחב הוירטואלי, והוא נמצא בזכרון. זה שהחלטתי לכתוב רשימה על התהליך הזה, בעצם מאפשרת לי להיות גם וגם. מצד אחד ביצירה אני כאילו מחקתי את הישן, יצרתי עליו חדש ומצד שני אני מנצלת את הטכנולוגיה העכשווית כדי להפוך את הישן לחי וקיים. בעצם מהלכת לי על קו התפר ( בכיף ). ולבסוף, אני כמובן שמחה שאת מוצאת עניין בדרכי האמנותית ואף מציינת זאת. והרבה תודה לך.

        1/1/13 19:08:

      נורית, מה לעשות כשאני קורא את מילותיך, אני חש שאני זורם איתם בשצף קצף של התלהבות.


      למה זה קורה? זה כבר עניין לרגשות פנימיים לתחושות ולמבנה נפש האדם. אז אגלה לך רז, אומרים שהעקרב הינו בעל נפש רגישה, ואני שיאו של העקרב, ואפילו באופק מאדים, אז מכאן אילך וזיל גמרי.

        1/1/13 18:57:
      תוך כדי קריאת הפוסט וצפייה בצילומי הציורים נזכרתי בתהליכים של האמנות המודרנית בסוף המאה התשע עשרה ובמאה העשרים, התהליכים שהובילו להתפתחות המופשט. נזכרתי בקנדינסקי, בפיט מונדריאן, בשדות הצבע של רותקו, בציור הפעולה של ג'קסון פולוק ועוד כל מיני דברים שהמורה לתולדות אמנות דיברה ולימדה כשהייתי בתיכון ויצ"ו צרפת שבתל אביב במגמה לאמנות. זהו ככה עשית לי תזכורת והזכרת לי מאיפה באתי והגעתי עד הלום...
        1/1/13 00:22:
      נורית יקרה, קראתי כמו תמיד את כל הרשימה, הצצתי שוב ושוב בתמונות, ובסוף נשארתי מבולבלת מעט. קודם כל אתייחס לפסלים עצמם - הם מאוד יפים. העבודה הראשונית, הזוג שמוצג כאן, באמת לא היה לי מובן לפני שקראתי את ההמשך, ומה שאני יכולה להגיד עליה, שבכל מקרה היתה בה הרמוניה מסוימת מבחינת הצבעים והטקסטורה. החלק הבא, עם הצבעים הזוהרים, נראה היה לי כאילו כמו משהו הייטקיסטי, כאילו צוייר על ידי מחשב, ומאוד שונה משאר התמונה, ואני יכולה להבין את אי השקט שזה גרם לך, כי לא היתה שם כל כך הרמוניה במרקם, בגוונים ובסוגי הצבעים. לאחר מכן עשית עוד כמה ניסיונות, אבל מהרגע שצבעת בלבן, למעשה כאילו הכנת לך דף חלק, כמו למחוק בטיפקס את כל שעל הדף, כלומר שהיית כל כך לא מרוצה שהיית צריכה להביא אותו למצב התחלתי, ומכאן, שלמרות שאת יודעת שזה אותו הבד מהעבודה ההיא, בשביל הצופה שלא מכיר את הסיפור, זו עבודה בפני עצמה. וכמובן, לא פלא שבסופו של דבר הגעת לדיוקן - שזה הנושא שאת עוסקת בו הכי הרבה (עד כמה שידוע לי, גם בתור אמנית וגם בתור מנחה), ולמעשה אולי זה בה להגיד, לא חשוב מה יש על הבד או מה היה שם קודם, בסופו של דבר זו 'אני' ומה שיש לי להגיד. כלומר שהיום, את רוצה שנראה אותך כמו שאת היום, עם הדיוקן שציירת שיש בו את כל התהליכים שעברת במהלך השנים (והוא גם מאוד יפה). ועל כך אני רוצה להגיד לך שיש לכך הקבלה גם בשירה. למשל אני הייתי כותבת שירים שחלק מהם היוו לי השראה לשיר נוסף שמתפתח קצת אחרת. אז מצד אחד השארתי את השיר המקורי, אבל מצד שני כתבתי גם את השיר הנוסף שמתפתח מאותה ההתחלה או מאותו הרעיון. כמובן שמי שיקרא כל שיר בנפרד לא יוכל לדעת שמדובר כאן בשיר שיצא משיר אחר, אבל לעצמי, אני בוודאי יודעת שאחד הוביל לשני, ובעצם זה כמו השכבות שלך בציור. תהליך היצירה שלך הוא מאוד מעניין, כי יש לך דרך מיוחדת. את אינך בהכרח שומרת על המקור, אלא מוכנה "להקריב" אותו למען השינוי, ובזה אני חושבת שאת באמת שונה מאוד מרוב האמנים שאני מכירה, בכל התחומים. הרי גם כשאחנו מכירים שירים מולחנים למשל, אנחנו הרבה פעמים יודעים גם איך השיר נכתב במקור ובמה שונה הגרסה המולחנת שלו מן המקור. רק לפני כמה ימים ראיתי תכנית ישנה בה ראיינו את נתן יונתן ז"ל על שיריו, והזכירו שירים כמו שנכתבו במקור לעומת איך ששרים אותם (כמו למשל השיר 'חופים'). אצלך, מבחינתך, לא אכפת לך שהצופה החדש לא יידע את המקור ומה הוא היה ולא יוכל בהכרח להשוות, את רוצה שהוא יראה כעת את העבודה, את מה שיש לך עכשיו לומר ולהציג. כאמור, את ודרכך האמנותית מאוד מעניינות ושונות בנוף, ואני אוהבת את זה.
        31/12/12 21:59:

      צטט: הנוקד 2012-12-31 14:38:40

      נורית הפעם כמעט ולא אומר דבר, כי אני שקוע במילותיך נסחף אחריהן ומתפעל מההתלהבות שלך. טוב נכון אני מכיר את עצמי, ואני מתלהב כמו ילד קטן מאיזו שאילתה שהצלחתי לבנות למחשב, ואני מקבל נתונים המספקים אותי. אבל יש הבדלון, כאן את היוצרת העושה המבצעת שם אני מזין טבלאות שאחרים יצרו, אני רק כעין המושך בגפרור ומדליק את הגז.

      אבל גם מצאתי המון צדדים שאת רואה כאמן, ואני רואה את ההסתכלות לחיים.

      הי איציק. אני מתלהבת מזה שאתה תמיד חש התלהבות. האמת שמצד אחד לא ברור לי איך ולמה זה מה שאתה מרגיש, אבל מיד מצד שני אני כן יכולה להבין. אכן אני כותבת את הגיגיי ברצף ובשטף, כי הם פשוט שם. אני מניחה שזה מה שאני מצליחה להעביר לקורא. למשל קורא כמוך שבאמת קורא. אכן, רצף וקצב הרהורים שלי בעת היצירה, ובעת הכתיבה כנראה משדרים משהו שהוא גם התלהבות. ובסך הכל, אש היצירה בוערת ומפעמת ולכן קיימת ההתלבהות ( והנה במילה התלהבות כבר נמצאת ממילא להבה....) . והדבר הכי חשוב שאמרת כאן, וזו לא הפעם הראשונה, ההקבלה בין התהליכים שאני מתארת שהם לכאורה פרופר תהליכים באמנות, ובין החיים. זה בדיוק העניין. וכבר אמרתי האמנות היא מטאפורה לחיים, האמנות היא החיים והחיים הם אמנות. כל התהליכים האלה הם בהחלט יכולים להיות לקח לחיים. בבחינת, האם יש לכסות, לשכוח, לשנות. מה המשמעות של שכבות? ועוד ועוד ולא נגעתי עדיין בקצה קצהו. צדקת ממש.

        31/12/12 21:54:

      צטט: HagitFriedlander 2012-12-31 08:55:53

      כבר כיניתי אותך באחד הפוסטים הקודמים שלך נורית החקרנית...נפלא השיתוף שלך בכל תהליכי יצירתך! כתבת על כל כך הרבה דברים ביחד ושום תגובה שלי לא יכולה להתייחס לכל המאמר, נהניתי לקרוא (ולא נשברתי באמצע :)) , הזדהיתי כמעט בכל שורה...וההזדהות הזו עושה שקט בסערה שיש בעולם האמנים. כתבת "תמיד יכולתי לשלוף את העבודות האלה ולהראות עוד פן אחד שלי. פן שמדבר אל מכנה משותף די רחב.זה נשמע כמו יתרון. אבל, אני חייבת להודות שבעיני זה חסרון..." כל כך מסביר את ההתפתחות שלך כאמן...וזה העיקר כאן בעיני. את היא הדרך...והדרך מאד ארוכה, אמיצה, מרחיבה לב ודעת, מחפשת להבין, להתקדם, לחדש, לעניין...פעם היתה זוג ועכשיו היא כולה את. תודה רבה!

      חגית יקירתי. קראתי את דברייך נפעמת. אין לי מה להוסיף. אחרי דברים כאלה צריך לשתוק, להקשיב, להפנים ועם אפשר אז גם לשמוח. תודה תודה לך.

        31/12/12 21:52:

      צטט: ~בועז22~ 2012-12-31 04:48:18

      אני מבין את המחשבה הבאה לקראת

      "סיום" עבודה על יצירה מסויימת, ובעיקר

      את זאת הבאה ממש אחרי ה..., סיום.

      הספק המנקר, שמא, פן, אולי..., משהו

      עוד חסר, משהו שעוד נמצא בפנים וטרם

      יצא החוצה דיו...

      ביאליק כתב מספר וורסיות של "אגדת שלושה

      וארבעה". לימים אמר, שכול הוורסיות המאוחרות

      היו מיותרות לטעמו. הראשונה הייתה מושלמת

      דיה, ולו רק משום הראשוניות שבה...

      (-:

      היציאה אל יצירה חדשה מתוך יצירה קודמת

      היא כמו השפעה (או השראה...) מעבודתו של

      אמן אחר. אלא שבמקרה שלך, מן הפסל אל

      הציור, המקור ליצור, בא מבפנים. זה שונה...,

      ומכאן הייחודיות.

      (-:

      מילת המפתח? (לפחות לטעמי...) זה לשחרר.

      וזה קשה, אני יודע.

      זאת ההרגשה של כול אמן בעת שהוא מעניק את

      הזכות לעין אחרת, לשזוף את יצירתו. ובעת שזה

      קורה הוא חש כמו אם צעירה שמישהו מחזיק

      ומערסל את תינוקה, באופן מסורבל לטעמה, אולי

      אפילו מחלל בסרבולו את תומתו..., קשה...

      בועז, תגובתך ריתקה אותי. הצלחתי לחוש מתגובתך את המחשבה. שמעתי אותה עד לכאן. הרי במרחב הוירטואלי הכל אפשרי. הדבר ששימח אותי ביותר, הוא זה שאני גורמת לקורא ( אם הוא כבר בא, ואם יש לו סבלנות לטייל אתי על פני המילים) לחשוב על מה שמעסיק אותי. בסך הכל אני למעשה חושפת כאן לא רק את יצירתי, אלא גם תהליכי העבודה, המחשבה והרגש - אלה ממטבחו של האמן. חשוב לי לגרום לאנשים לדעת שתהליך היצירה מורכב, ארוך, משונה, משתנה, מתעתע, מספק, ועוד ועוד. לפיכך אהבתי את הדברים/מחשבות שצירפת לכאן ועם חלקם אני מסכימה ומזדהה. ושוב תודה לך. תגובות מהסוג שלך מעשירות ותורמות לרשומה שלי עוד הרבה מעבר למה שהיא.

      ובאשר לתוכן הדברים שלך כאן. אני חייבת לציין שלא תמיד ולא בכל עבודה מנקר הספק הזה שהזכרת, 'שמא , פן' - היום אחרי שנים של יצירה, אני בהחלט יכולה לזהות מקומות שבהם אינני מרוצה מהתוצאה, ובדרך כלל מסתערת בבטחון רב על תהליך יצירה מתחדש. נכון שלא תמיד זה מצליח. לפעמים זה סוג של הימור, ויש גם תקלות. כי כשעושים אז גם טועים. ואני מסכימה אגב עם ביאליק - הרבה מיצירותיי ( כולל שיריי ) עברו שינוי. אני שומרת טיוטות, ויש הרבה חן בראשוניות.)

        31/12/12 14:38:

      נורית הפעם כמעט ולא אומר דבר, כי אני שקוע במילותיך נסחף אחריהן ומתפעל מההתלהבות שלך. טוב נכון אני מכיר את עצמי, ואני מתלהב כמו ילד קטן מאיזו שאילתה שהצלחתי לבנות למחשב, ואני מקבל נתונים המספקים אותי. אבל יש הבדלון, כאן את היוצרת העושה המבצעת שם אני מזין טבלאות שאחרים יצרו, אני רק כעין המושך בגפרור ומדליק את הגז.

      אבל גם מצאתי המון צדדים שאת רואה כאמן, ואני רואה את ההסתכלות לחיים.

        31/12/12 08:55:
      כבר כיניתי אותך באחד הפוסטים הקודמים שלך נורית החקרנית...נפלא השיתוף שלך בכל תהליכי יצירתך! כתבת על כל כך הרבה דברים ביחד ושום תגובה שלי לא יכולה להתייחס לכל המאמר, נהניתי לקרוא (ולא נשברתי באמצע :)) , הזדהיתי כמעט בכל שורה...וההזדהות הזו עושה שקט בסערה שיש בעולם האמנים. כתבת "תמיד יכולתי לשלוף את העבודות האלה ולהראות עוד פן אחד שלי. פן שמדבר אל מכנה משותף די רחב.זה נשמע כמו יתרון. אבל, אני חייבת להודות שבעיני זה חסרון..." כל כך מסביר את ההתפתחות שלך כאמן...וזה העיקר כאן בעיני. את היא הדרך...והדרך מאד ארוכה, אמיצה, מרחיבה לב ודעת, מחפשת להבין, להתקדם, לחדש, לעניין...פעם היתה זוג ועכשיו היא כולה את. תודה רבה!
        31/12/12 04:48:

      אני מבין את המחשבה הבאה לקראת

      "סיום" עבודה על יצירה מסויימת, ובעיקר

      את זאת הבאה ממש אחרי ה..., סיום.

      הספק המנקר, שמא, פן, אולי..., משהו

      עוד חסר, משהו שעוד נמצא בפנים וטרם

      יצא החוצה דיו...

      ביאליק כתב מספר וורסיות של "אגדת שלושה

      וארבעה". לימים אמר, שכול הוורסיות המאוחרות

      היו מיותרות לטעמו. הראשונה הייתה מושלמת

      דיה, ולו רק משום הראשוניות שבה...

      (-:

      היציאה אל יצירה חדשה מתוך יצירה קודמת

      היא כמו השפעה (או השראה...) מעבודתו של

      אמן אחר. אלא שבמקרה שלך, מן הפסל אל

      הציור, המקור ליצור, בא מבפנים. זה שונה...,

      ומכאן הייחודיות.

      (-:

      מילת המפתח? (לפחות לטעמי...) זה לשחרר.

      וזה קשה, אני יודע.

      זאת ההרגשה של כול אמן בעת שהוא מעניק את

      הזכות לעין אחרת, לשזוף את יצירתו. ובעת שזה

      קורה הוא חש כמו אם צעירה שמישהו מחזיק

      ומערסל את תינוקה, באופן מסורבל לטעמה, אולי

      אפילו מחלל בסרבולו את תומתו..., קשה...

        31/12/12 00:41:

      צטט: perach1 2012-12-31 00:34:20

      ואכן לצבעים יש נוכחות .. ובכלל לא ניתן להתעלם מיצירותייך המרשימות .. תודה על השיתוף בתהליך ובתוצאה הסופית המיוחדת ..

      תודה פרח. סנונית ראשונה.

        31/12/12 00:34:
      ואכן לצבעים יש נוכחות .. ובכלל לא ניתן להתעלם מיצירותייך המרשימות .. תודה על השיתוף בתהליך ובתוצאה הסופית המיוחדת ..

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין