לפני מספר שבועות החליט חברי אלעד לעזוב את משרתו בחברת היי טק תל אביבית ולהצטרף ל start up חדש שבימים אלו קורם עור וגידים (http://www.homedine.in/). החלטתו של אלעד לא הייתה מפתיעה נוכח העובדה שכבר בתיכון הבהיר לכל שמטרתו העיקרית בחיים היא להתעשר. משום שכשרונו הגדול ביותר קשור למחשבים היה זה רק עניין של זמן עד שיחליט להוציא את תכניתו אל הפועל.
בעוד שבילדותי חלמתי גם אני להיות איש עסקים חובק עולם, עם הבגרות הגיעה ההבנה כי לא נתברכתי בחוש עסקים מפותח. למעשה ההפך הוא הנכון, אין דבר שאני גרוע בו כמו ניהול חשבון העובר ושב שלי. מדי חודש חוזרת על עצמה סצנה מוכרת בה אני שולף מן המגירה את המחשבון האפור הגדול של "בנק איגוד" ומחשב את מאזן העובר ושב. ומדי חודש, ביום העשירי ליתר דיוק, אני מוצא עצמי נפעם נוכח הפער העצום שבין ההכנסות החודשיות להוצאות ונתקף גלים של חרדה, עצב ותסכול. מיילו הכלב, שותפי החדש לדירה, כבר מכיר את טקס ההלקאה העצמית ומיד עם הופעת המחשבון תומן את ראשו בכפות ידיו. המינוס אצלי אינו מאורע חד פעמי אלא דרך חיים, ולמרות שמרבית המדינה שותפה לאורח חיים זה אין בכך כדי לנחם אותי או לסייע לי לצלוח את החודש.
ׁ(מיילו בימים יפים יותר)
וכעת, לאחר מספר חודשים של מובטלות והתמסרות לתשוקה האקדמית על חשבון פרנסה ראויה, מצבי הכלכלי עוד רע משהיה. אפשר לומר כי אני ניצב בפני צוק פיסקאלי אישי ואם לא ימצא פתרון של הרגע האחרון אאלץ להודיע על חדלות פירעון וממש כמו ארה"ב לשקוע לתוך מיתון קשה וממושך. Winter is Coming.
בקומדיה שהיא חיי, פעם קומדיה פעם סיפור קפקאי (תלוי במינון), אימי מייצגת את אנגלה מרקל, הקנצלרית של המשפחה אשר נדרשת פעם אחר פעם לחלץ את הכלכלה המקרטעת שלי. אחי, המשחק את תפקידה של ישראל, הן כאיש היי טק והן כאי של יציבות וצמיחה בלב המאפליה, מציע לי מדי חודש חבילת תמריצים. אלא שאני, המייצג את כלכלתה של יוון, איני יכול עוד להסתפק בתמריצים. מה שנדרש כעת זה חילוץ, bailout בעגה המקצועית, בעל ממדים היסטוריים. יש משהו רקוב בכלכלה שלי, משהו שורשי שהעברת כספים פשוטה, גדולה ככל שתהיה, לא תפתור. אבי המתגורר בימים אלו בז'נווה מגלם את ראש ה-imf. כיו"ר קרן המטבע הבין לאומית (international monetary fund)הוא שב ומזהיר את הקנצלרית מפני השקעות בכלכלתי הרעועה. מה גם שכראש ה imf- impossible missions force מסרטי "משימה בלתי אפשרית", הוא מבין היטב שהחייאת העו"ש שלי הנו בגדר הבלתי אפשרי.
אך אומרים שכשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים ולפיכך החלטתי בשבוע שעבר שהגיעה העת למעשים ולא לדיבורים. אם אני אכן ניצב בפני המצוק הפיסקאלי, אינני יכול עוד לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לגלגל הצלה נוסף. הבחירה שניצבה בפני הייתה פשוטה, do or die. בתום דיון מרתוני וסוער, בו סתרתי את עצמי שוב ושוב, החלטתי ללכת בעקבותיו של אלעד ולהשיק strat up חדש. אחרי הכול, אם נפתלי בנט יכול גם אני יכול (זו סיסמת חיי החדשה).
נדמה כי בבסיסו של כל start up מוצלח עומד לו רעיון פשוט אך מקורי. למשל אתר אינטרנט בו תוכל להתעדכן במעשיהם של חבריך או מצלמה בטלפון הסלולרי עם מספר רב של פילטרים. החלטי ונמרץ התיישבתי אל מול מסך המחשב והתחלתי להעלות רעיונות שונים, פשוטים ומקוריים. את הרעיונות לקחתי עמי לפגישה שתואמה מראש עם אחי הגדול אורן, גורו ההיי טק האישי שלי אותו קיוויתי לגייס כמשקיע פוטנציאלי.
בשעה שמונה בערב, אחרי שאחייני הושכב לישון וסיימנו את ארוחת הערב, הצעתי לאורן להיות המשקיע הראשון ברשת חברתית חדשה המיועדת לקהל הפרחים והפרחות בישראל. הרשת נועדה לאפשר לפרחים לתקשר זה עם זה, למצוא פרחים חדשים עימם ניתן להסתובב בעיר עם בקבוקי וודקה ורד בול ולעשות networking (מושג יסודי בכל מיזם אינטרנטי). כמובן שהרשת תהיה בנויה בצורה של אפליקציה סלולארית אשר תכלול גם רדאר שיאפשר לפרח לאתר את כל שאר הפרחים הנמצאים בקרבת מקום. שם המיזם היה "פרחסטר" על משקל Friendster האגדית
. -" רעיון גרוע", התפרץ אורן לפרזנטציה שלי. "פרחים לא מודעים לכך שהם פרחים. כמה פעמים שמעת פרחה מתלוננת על בחורה אחרת ואומרת יו תראי את הפרחה הזו."
"אך יש לי תכנית עסקית שלמה", עניתי, "הכוללת ניתוח שוק וכתובה באנגלית עסקית, כזו שמלמדים רק במכללות היוקרה". "לא מעניין", ענה אורן וביטל אותי, "מה עוד יש לך?".
הצעתי השנייה, אשר נדחתה גם כן, הייתה פיתוח אפליקציה המאפשרת לך לבחור איך יתפתח ספר אותו אתה קורא ובכך לשנות את הסוף של ספרים נודעים. הקורא יוכל להחליט האם הנאצים יגלו את משפחתה של אנה פרנק בעליית הגג או שמא המשפחה תינצל ברגע האחרון, תעלה ארצה ותפתח בתל אביב רשת נקניקיות תחת השם Frank's. "ספרות זה לא היי טק זה low tech", ענה הגורו. "אולי אני פשוט אכתוב לך צ'ק של אלף שקל ונראה פרק של ה"בוס"? שאל אחי.
-"לא תודה" עניתי. "זה הזמן להתמודד עם המציאות. חוץ מזה אלף שקל זה לא תכנית תמריצים. זה אפילו לא זרקית עידוד. קמצן!"
בוש ונכלם שבתי הביתה וניסחתי את המייל הבא:
לקנצלרית שלום,
נוכח המשבר הכלכלי הבין לאומי, ההאטה בכלכלה הגלובאלית וביצוע מעשים של הפרת אמונים ורישום כוזב במסמכי תאגיד, ניצבת כלכלתי בפני שוקת שבורה. אני נאלץ לפנות אליך בבקשה לסייע ביישום מיידי של תכנית הבראה. מבין אני כי תכנית זו תהיה מותנית בקיום צעדי צנע משמעותיים כגון בישול בבית לעומת אכילה במסעדות או לבישת בגדים מן הקולקציה של שנה שעברה. ולמרות שצעדים אלו נראים כבלתי אפשריים, ממש כמו העלאת גיל הפנסיה בצרפת, בעודי ניצב בפני מצוק פיסקאלי אני מוכן לקבל על עצמי תנאים ומגבלות אלו.
בברכה,
אילן מנור
תגובתה של אמי הייתה לקונית ממש כמו זו של אשת הברזל המזרח גרמנית: "אעביר את הכסף בערב. קנית כבר כרטיס טיסה לז'נווה?". לא תכנית הבראה אלא הסכם שילומים. וכישראלי טוב, מי אני שאסרב לרנטה? ומה בדבר המצוק אתם שואלים? כדברי הבלדה לעוזב הקיבוץ, "הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב, זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב".
הוא עוד ישוב.
אילן מנור |