כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    המועמדים לפינגווין הזהב 2012

    0 תגובות   יום רביעי, 2/1/13, 15:39

    בשנים האחרונות, נקלענו לסוג של זיגזג באיכות הסרטים. 2010 הייתה שנה מצויינת, עם קלאסיקות מיידיות כמו "התחלה", "צעצוע של סיפור 3" ו"סקוט פילגרים נגד העולם". 2011 הייתה בעיקר מאכזבת, כאשר להוציא שתיים-שלוש הפתעות נעימות (כמו "כוכב הקופים: המרד" ו"החבובות"), הסרטים הטובים בה היו כאלה שיצאו בארצות הברית לפני תחילת השנה ונכנסו לסיכום השנתי רק בגלל העיכוב בהפצתם בישראל.

    הנה הסתיימה לה שנת 2012 והשיבה את המטוטלת לצד השני. אני לא זוכר שנה שהכילה כל כך הרבה סרטים מוצלחים ביחס לסרטים גרועים או מאכזבים. אני מודה שאין ביכולתי להצביע על סרט שנחרת כבר עכשיו בדברי ימי הקולנוע, אבל כל כך הרבה היו לפחות קרובים. לפני 12 חודשים, נאבקתי למצוא חמישה סרטים שאהבתי מספיק בכדי להעניק להם מועמדות לפינגווין הזהב, טקס הפרסים האישי שלי. השנה, הקושי האמיתי היה לצמצם את הרשימה לחמישה ובזה כשלתי.

    לראשונה מאז ה"טקס" הראשון, שנערך לפני עשר שנים, ישנם לא חמישה, כי אם שישה מועמדים לתואר סרט השנה שלי. יכולתי לחרוק שיניים ולמחוק אחד מהם בשביל המסורת, אבל לשנה שבה הקולנוע השיב את האמון בו בענק, מגיע לצאת מן הכלל. הסרטים שמתחרים על התואר מייצגים פריסה מושלמת של השנה. אחד יצא בארץ בינואר, אחד בדצמבר, ממש בשבוע שעבר, אחד יצא באביב, אחד בסתיו ושניים הם סרטי קיץ מאוד שונים זה מזה באופיים. הנה בפניכם ששת המועמדים לפרס פינגווין הזהב 2012 בקטגוריית סרט השנה (הזוכים בכל הקטגוריות יתפרסמו במהלך חודש ינואר):

     

    אופטימיות היא שם המשחק – אני נוטה להיות קשה עם סרטים שיוצאים ממש בסוף השנה והם לרוב אינם מוצאים מקום ברשימת המועמדים הסופית. תמיד קיים החשש שהתלהבות ראשונית תשפיע על התוצאה ושבמבט לאחור, אצטער שלא שמרתי את המקום לסרט ששומר על חומו לאורך זמן. עדיין, אופטימיות היא שם המשחק הוא סרט בהתאמה אישית לחך שלי. אמנם היה יכול להיות פחות נוסחתי ויותר נועז מבחינה עלילתית, אבל אז הוא לא היה פיל-גוד מובי. ציפיות למשהו אחר עתידות להביא לאכזבה, אולם כסרט שרואים בשביל להחזיר את האמון במין האנושי וברומנטיקה, אופטימיות הוא מושלם. העיסוק באנשים פגומים בצורה ישירה, מרענן לעומת הנטיה להתעלם מהבעיות הנפשיות עליהן מעידים הטוויסטים העלילתיים ברוב הקומדיות הרומנטיות וההצגה של פאט, טיפאני ואנשים נוספים כמודעים להיותם קשים ומתוסבכים, תורמת להזדהות איתם. כולנו מתוסבכים, אבל רובנו לא יכולים להביא פתק מרופא שמסביר זאת. דיוויד או. ראסל יצר סרט שמסביר מה עושים עם פתק כזה ולמה אופטימיות היא החלק הכי חשוב במרשם.

     

    ''

     

     

    בקתת הפחד – כמה שהסרט הזה התעכב בהפצה, היה שווה לחכות. האולפן פשט את הרגל, המפיקים רצו להמיר לתלת-מימד ואז התחרטו. בלגן, בלגן, בלגן, בסוף יצא אחד מסרטי האימה המבדרים ביותר שראיתי. נכון שהרעיון לנתח את הז'אנר בצורה מודעת לעצמה לא חדש ולמען האמת, קשה לעמוד בהשוואה ל"צעקה" בתחום הזה, אבל בקתת הפחד עושה זאת בגבורה. הוא מצליח לעמוד בפני עצמו, למרות שכל קיומו מבוסס על סרטים ישנים יותר. ג'וס ווידון אמנם יזכר בפנקס החשבונות כרב החובל של שובר הקופות "הנוקמים", אבל רבים יעדיפו לזכור קודם כל את בקתת הפחד, המבוסס על רעיון ותסריט משותף שלו עם הבמאי דרו גודארד. יש המון מה לומר על הסרט, אבל רצוי להמעיט במילים בפני מי שלא צפה. בכל סרט אימה טוב, ההפתעה היא הנשק החשוב ביותר של הבמאי וזו בהחלט אחת ההפתעות הקולנועיות המוצלחות של השנה.

     

    ''

     

     

    התמוטטות – הנציג הבודד ברשימה של שנת ההפקה 2011, הוא דווקא לא מהסרטים היותר מוכרים של סוף אותה שנה. בזמן ש"הארטיסט" ו"הוגו" קטפו פרסים, "היורשים" קצר מחמאות ו"נערה עם קעקוע דרקון" הוריד ממני שעות שינה, התמוטטות הגיע בשקט לסיבוב קצר בבתי הקולנוע, נעלם והותיר אחריו מעט מאוד רושם. זה כמעט מתאים, מאחר והסרט כל כך שומר על פרופיל נמוך כשהוא מטפל באחד המשברים הפיננסיים הגדולים בהיסטוריה. אנשים מאבדים או עומדים לאבד את עבודתם, אבל הדרמה האמיתית מתרחשת בחלונות הגבוהים, בקרב האנשים שתפקידם לספק הסברים לכל מי שעומד לאבד בגללם הרבה מאוד כסף. צוות שחקנים שרובו מצוין, תסריט עדין ובימוי מודע לניואנסים, באמת גורמים לי להצטער בכל פעם שאני נתקל במישהו שלא שמע על הסרט וזה, לצערי, קורה לא מעט.

     

    ''

     

     

    ממלכת אור הירח – היו לי חילוקי דעות עם וס אנדרסון לגבי סרטיו הקודמים. לא שהוא מודע לחילוקי הדעות, אבל כמעט כל סרט שיצר, עורר בי רגשות מעורבים והרבה תסכול ממה שיכול היה להתקבל אם מר אנדרסון היה לוקח את עצמו בידיים ומקפיד להוציא מהסרט את התפל ולחזק את החשוב. "מר שועל המהולל" היה סוג של נקודת מפנה. למרות כמה סצנות רגשניות יתר על המידה (דמעות נראות מפחידות בסטופ-מושן), הסרט היה מהחביבים עלי באותה שנה וגרם לי להאמין שיש לאנדרסון את היכולת לעשות משהו שארגיש נוח בזמן הצפיה בו, במקום לנוע בכסא בחוסר חיבה מופגן. ממלכת אור הירח הוא המשך לישור הקו בינינו. גם כאן, וס אנדרסון בוחר בכוונה בדרכים היותר מסובכות לצלם סרט. הדמויות מלאות בפרטים שמקשים על הזדהות איתן, כל צילום מהונדס לשלמות קובריקית והסיפור הולך לאיבוד באמצע הדרך. אלא שהפעם, כיף ללכת לאיבוד יחד איתו. ממלכת אור הירח הוא סרטו הראשון של אנדרסון בו חשתי אמפתיה אמיתית כלפי הדמויות ורציתי לבקר בעולם הצבעוני והמופלא שיצר עבורן. אין פה נסיון לעצבן בכח או לאפיין את הדמות בצורה קריקטוריסטית ללא צורך. כמה שהוא מורכב טכנית, זה סרטו הפשוט והנגיש ביותר של וס אנדרסון וטוב לראות שהוא סוף סוף מצא דרך לרגש בלי מאמץ.

     

    ''

     

     

    עלייתו של האביר האפל – זו לא תהיה הגזמה לטעון שהסרט הזה היה מתקבל טוב יותר לולא יצא אחרי "האביר האפל". אחרי שכריסטופר נולאן הראה שניתן לברוא מחדש את הג'וקר מבלי שיחוויר לעומת ג'ק ניקולסון בגרסת טים ברטון, הוא בחר בשתי מטרות נוספות. את סלינה קייל, אני לא חושב שהוא הצליח לשדרג, ברטון עדיין קלע יותר לדמות שלה בעזרת מישל פייפר ב"באטמן חוזר". לעומת זאת, לקחת את הסתמיות של ביין ב"באטמן ורובין" ולהחזיר לדמות את כל הכבוד שג'ואל שומאכר ועקיבא גולדסמן גזלו ממנה, פלוס ריבית, זה לא קל. הסרט הזה מציג יריב שקול לבאטמן, לפחות מבחינה פיזית. עושה רושם שמנטלית, יש לו אפילו יתרון, מאחר והוא לא מאמין בהצבת הגבולות שהגיבור עטוי הגלימה מאמין בה. כל מה שביין עושה הוא מתוך אינטרס וזה בדיוק מה שמעניק לסרט אווירה של אי-ודאות לכל אורכו. כשהאויב נראה כל כך אמיתי והגיבור נמצא תמיד צעד וחצי מאחוריו, דמויות המשנה המגוונות הן שמכריעות את המשוואה. נולאן הפגין מצד אחד יכולת מופלאה לכתיבת דמויות ולשחק עם הקהל ומצד שני, פנה להגיון יותר קומיקסי מאשר בחלקים הקודמים של הטרילוגיה. הסרט הזה הוא האופרה הראשונה של נולאן, הכל מוגזם ומואדר וזה יוצר מוזיקה מופלאה.

     

    ''

     

     

    רובי ספארקס – לא את כולם סרט חדש של במאי "מיס סאנשיין הקטנה" מסקרן כמו אותי. מיס סאנשיין הוא אחד הסרטים החביבים עלי מהעשור הקודם (וגם נבחר לסרט השנה שלי), אבל היה נדמה שהוא הצליח בזכות שילוב חד-פעמי של כשרונות, אותו יהיה קשה עד בלתי אפשרי לשחזר. אז במקום לשחזר, פשוט מנסים משהו שונה. רובי ספארקס נכתב בידי זואי קזן, שגם מגלמת תפקיד ראשי בו, לצד בן זוגה לחיים, פול דנו. הזוגיות המוצגת בסרט חריגה בכך שהיא כל כך אמיתית. כל מיני מצבים מוצגים כשהנימוק העיקרי להם הוא שלגבר יש את היכולת לשנות פרטים בבת זוגו מתי שרק ירצה. במקום להפוך לקומדיה מטופשת, או ליצירה שוביניסטית שמנסה להגדיר את האישה המושלמת, הסרט טוען שאין דבר כזה. כל אדם הוא בו זמנית מושלם ופגום, זה שהופך אותו לאדם. מופנית מכאן אצבע משולשת לכל הסרטים שמתיימרים להציג נוסחה לזוגיות מושלמת. אין דבר כזה, תמיד יהיו פגמים. זו היכולת להכיר בהם ולהתגבר עליהם שמהווה את הקונפליקט הגדול שבלב הסיפור. כמו "מיס סאנשיין הקטנה", גם רובי ספארקס עוסק במסע התבגרות שעובר דרך נקודות שפל מפחידות. בניגוד למיס סאנשיין, מדובר בסרט אפל ומטריד יותר, שמבקר את גיבורו לא פחות משהוא רוצה שימצא אושר.

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין