0

6 תגובות   יום רביעי, 2/1/13, 19:27

פרידה.

זה סוף ידוע מראש הרי, בטח ובטח אחרי השנה האחרונה שלך. אבל עדיין עצוב לי והדמעות זולגות בלי סוף.

זהרירה אהובתי, איזה כבוד היה לי להכיר אותך אישית. אני זוכרת את אותו רגע לפני עשור כמעט, בעודי סטודנטית שנה א' בבית צבי, בתך ביימה אותי בתרגיל סיום ואמרה שאת מגיעה לצפות. ואני, ילדונת בת 20, התרגשתי מהמחשבה שאת, זהרירה חריפאי, תראי אותי על הבמה. התרגשתי יותר כשאיה סיפרה לי לאחר מכן שאמרת שהיו צריכים ללהק אותי לתפקיד גדול יותר.

כמה חודשים לאחר מכן, בעודי בבית ליסין, הגעת לסגור חוזה לעבוד על הצגה חדשה אחרי שנתיים שלא היית על הבמות. זכרת אותי, את הבחורה מההצגה עם חליפת המכנסיים הכחולה, וביקשת שאעזור לך ללמוד טקסטים.

כך התחיל הרומן שלנו. הייתי מגיעה אליך הביתה, לספריה הביתית המטורפת שלך ושל שלמה, עוזרת לך עם הטקסטים, והיית מספרת לי סיפורים... מעולם לא נגמרה לי הסבלנות לשמוע אותך. דיברת על חנוך לוין בכזאת אהבה... ולאחר שאשפזו אותי בפעם הראשונה אמרת שאת באה לדירת החדר הקטנה שלי להביא לי אוכל. ודאגת לי באמת. ופיתחנו לנו קשר חברי ואוהב.

וכך המשכנו, הצגה אחרי הצגה, עבודה על סרט, והמשכנו כשאני צמודה אליך ומעריכה כל רגע.

גם כשהיו לנו רגעים קשים. והיו. באיזה מערכת יחסים אין? אני זוכרת שאחרי אחת הפרימיירות אבא שלי ניגש אליך ואמרת לו כמה את אוהבת אותי ושאת מתנצלת שפגעת בי, אחרי שלפני ההצגה היה לנו פיצוץ קטן.

והפסקנו לעבוד יחד, אבל עדיין בימי הולדת הייתי מתקשרת והיינו מדברות ומתעדכנות. תמיד שאלת אותי על ההורים, איך סבתא מרגישה, מה שלום אחותי. תמיד אמרת כמה את חושבת שאני צריכה לרדת במשקל,ולא נעלבתי ממך כי ידעתי שזה בא ממקום טוב.

ואז הגיע רגע השיא - ביקשת שאבוא לעשות איתך את אשכבה, שמונה שנים אחרי שלא עשית אותה. ומרגע פתיחת המסך בכיתי. לחשתי ובכיתי. ועשית את תפקיד הזקנה כאילו מעולם לא הפסקת לעשותו, כאילו חנוך יושב על המדרגות באולם וצופה בך יחד עם אולם שלם שקם והריע לך בסוף ההצגה. הגשמת לי חלום.

ולפני שנה וחצי חזרנו לעבוד יחד, "סוף טוב". בפרימיירה הקהל כולו קם על רגליו כשסיימת לשיר את שיר המלחמה בסרטן, כשקיללת אותו, הודעת לו "אני דווקא אחיה"!! מי חלם שדווקא זה מה שיגמור אותך...

זהרירתי, כשהתקשרת אליי לפני חודשיים רק כדי לשאול מה שלומי ואמרת שאת מרגישה מצוין, שימחת אותי. סיפרתי לך שאני בהחלט יורדת במשקל ואמרת שאת רוצה לראות אותי. לפני כמה שבועות, אחרי הכתבה המדהימה עליך בחדשות, התקשרתי אליך. לא חשבתי שזאת תהיה השיחה האחרונה שלנו. סיפרתי לך שאני שוב בין אשפוזים, עומדת לעבוד ניתוחים נוספים, אבל שירדתי כמעט 30 ק"ג. קבענו כאחרי שאתאושש נקבע וניפגש.

זה כבר לא יקרה.

סיכמתי כמעט עשור בכמה משפטים, ואני לא מסוגלת באמת להיפרד ממך... זהרירתי, יקירתי, המלכה הבלתי מעורערת של התיאטרון הישראלי מבחינתי - תודה לך. תודה על הדאגה, ההקשבה, הלמידה, שהראית לי שגם אחרי גיל 80 אפשר להגשים חלומות. תודה שניתנה לי הזכות להכיר אותך ושהיית חלק מחיי וליווית אותי ברגעים חשובים. תודה על מי שהיית עבורי. 

אוהבת אותך וכבר מתגעגעת...

''

דרג את התוכן: