אנחנו עובדים בדרך כלל בזוגות מבוגר אחראי וצעירים. הצעירים הם בחורים אחרי צבא, לפני הלימודים וסטודנטים שעובדים לפרנסתם, כל שנה שעוברת אני מרגיש שהפער גדל, אני מזדקן, הפכתי לגורם ממתן. אני המופרע, גורם ממתן, רק המחשבה גורמת לי צמרמורת. לפעמים אנו נפגשים חבורה גדולה של עובדים, פורצים ויכוחים על החיים, לימודים, הם מבולבלים, לא בטוחים באיזה דרך לבחור. אני יושב בשקט ומאזין, לאחר שהם מכלים את כוחם בויכוחים הם פונים אלי , אלון אתה בעל ניסיון בחיים, מה הדרך הנכונה. הפכתי לעוף מוזר והתשובות שלי הפכו אותי לגורו מזוין אני אומר להם, "תסתכלו על ההר, מה אתם רואים?" "עוד פעם התחלת עם התשובות ההזויות שלך". אני לא מוותר, "מה אתם רואים." "מה אנחנו רואים, הר שומם ועדר עיזים מסריחות." "יפה, עכשיו תתבוננו לעומק ותראו שהעיזים המבוגרות הולכות רק בשבילים ועזים הצעירות קופצות משביל לשביל וסוללות שבילים חדשים. אני לא אתן לכם עצות, אני עז זקנה, מקובע במחשבתי. היום אני הולך רק בשבילים סלולים, כבול במחשבתי להרגלים ומסורת. אתם עזים צעירות, תקפצו במחשבתכם, אולי לפעמים תיפלו, אבל תקומו. העולם שייך לעזים צעירות, תכבשו אותו." הם פוערים עיניים גדולות, חלקם מבינים וחלק לא, מה שבטוח הרוב חושבים שאני עז מוזרה, או רועה עיזים מזדקן. אלון
|