כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הטרמילר

    טירמלתי*
    טיילתי עם תרמיל.

    לצאת כמוני לטירמול בגיל 53 פירושו לצאת ללא אגו ותבנית, לפי תוכנית כללית המגדירה נקודות יציאה וחזרה במפה ובזמן, אם בכלל.

    עזבתי כל מה שידעתי. פשוט קמתי, טירמלתי וחזרתי וכמו נולדתי מחדש. צאו לטרמל בעולם תרבותי אחר ומצאתם שלווה גדולה.



    המונח 'טרמילר' חדש. עניינו לכידת האגו וקשירתו באופן שלא יפריע. לא יבלוט בתנועה קדימה, הלאה.

    פיתוח עברי למונח "מוצ'ילר", מהמילה הספרדית "מוצ'ילה", בעברית תרמיל.

    מכאן, מוצ'ילר פירושו 'תרמילאי' ומעתה, גם 'טרמילר'. המונח בכל הטייה הומצא על ידי והזכויות שמורות לי.

    לתפיסתי, הנווד עם תרמיל ומקל, או המוצ'ילר, כפי שהוכר עד מחצית המאה הקודמת שינה דמותו ואינו עוד.

    במקומו, קיים תרמילאי מודרני שהתפתח ב-70 שנה לדמות אחרת במהות.

    סביבתו השתנתה. לינה במערות ואבוסים, ופונדקי דרכים וכנסיות נעלמה מעולמו החדש.

    כיום, טרמילרים מטרמלים כטיילים מצויידים היטב לטראק בשטח, אך לנים בהוסטלים ברמת מלונות סבירים ובמחירים, שעדיין מתאימים למטייל צעיר שאמצעיו דלים, המטייל בתקציב נמוך.

    טרמילר או טרמילרית, בוגרים כבני 45 ומעלה, המטיילים עם תרמיל לאורך זמן, כשיכולים כלכלית גם אחרת. הם יוצאים למסע ונעים בו כבודד/ה בלתי תלוי/ה.

    כל היתר נוצר...

    0

    חוק ביקור הורים

    46 תגובות   יום חמישי, 3/1/13, 09:16
    איני מומחה ואף לא בקיא בנושא החוק הסיני. רק מניח כי בסין בה מותר היה לזוג להביא לעולם ילוד אחד וזוג צריך לדאוג לעצמם (3) ולהוריו (4) ויתכן גם (4) סביו וסבותיו נדרשו לחוקק חוק. אם בני הזוג כפריים עוסקים בחקלאות החוק מיותר משום שמחצית המשפחה חיה יחדיו בכפר אחד, ומחצית נותרה באחר ואני מניח שאינו רחוק מידי. לא 'פרויקט' כבד מידי על מי שתרבותו חיים עם כמה דורות בבית. 
    אחרת בערי סין. זוגות צעירים בני כפר, מנסים להתפרנס ולפלס דרך בעולם עירוני ממוסחר ומתועש. אלה נאלצים לצמצם קשר עם משפחתם הכפרית שהותירו בכפר מולדתם המרוחק ולשם כך אולי, אולי, כמנהגה מצאה הממשלה פתרון בכפיה וחוקקה חוק המחייב ביקור הורים. 
    במחשבה מערבית ודמוקרטית איננו מסוגלים להבין חוק כזה. ובאמת, אם חושבים על כך לעומק נראה כי מי שמציע חוק שכזה בישראל, יודע על מה הוא מדבר, גם אם העלאת הנושא באה ערב בחירות (?!). מכווץ לב לחשוב שאני אתה ואת צריכים חוק המחייב אותנו בביקור הורינו. 
    רגע אחרי כיווץ הלב, בניסיון לחשוב על היבטי זקנה ובדידות הפרט בחברה מנוכרת כמו שלנו מחד ומאידך על ההיבט הכלכלי של חברה שצריכה לשאת פרטים בה, המופקרים על ידי יקיריהם, שבוודאי מלאי 'סיבות טובות' ליחס שמגלים כלפי הוריהם. 
    האם מיותר לצפות מילדים לדאוג להוריהם/עתים גם להורי הוריהם?
    האם הורים נדרשים להעדיף עצמם כבר בגיל צעיר יחסית (45-40) על פני ילדיהם (18-22) מגיל מסוים, על מנת הבטחתם הכלכלית בימי זקנתם?
    האם חלק מדאגתנו לימי זקנתנו הוא ביצירת פוטנציאל חברתי לחיים בקהילה מעורבת גיל להבטחת איכות חיינו בעתיד?
    האם חיוב בחוק יביא תועלת להורה זנוח?
    האם הורה שזנח, יזכה ע"פ חוק בילד שיאמצו ללבו בימי זקנתו רק מאימת דין?
    האם נרצה לחיות כתלויים בילדנו ?
    מטלה קשה נפשית, חברתית וכלכלית היא לשאתה במלוא האחריות להורינו. הניתן לעשות זאת בכפיה ומכאן, האם חוק כזה דורש רק ביקור, או נשיאה בעול הכלכלי כדי שלא להטיל זאת על החברה כולה, או שמאחורי החוק דאגה אמיתית לרווחתם הנפשית של הורים זקנים ומוגבלים חברתית, ואף תשושי נפש ?...
     
    אישית אני חשוף יותר ויותר להקלה המתקיימת בשכבת בני גילי, כאשר הורינו בני ה 80 עוזבים את העולם ברגע בהתקפת לב, מות נשיקה, או חלילה מוות מיידי בתאונה או ניתוח שאינו מצליח. נורא לחשוב על בדידות קשישים, אם בקהילתם חיים או דחוקים במוסד ממשלתי, תהה רמתו הטובה ביותר, שלא לדבר על אחרת.

    נורא לראות בנים ובנות בני 45-68 מטפלים בהורים מוגבלים מאד או חסרי יכולת או תשושי נפש. 
    האם חוק שיחייב זאת יביא גם לכליאת דורות ?!
     
    ככל שאני חושב על כך נראה שהתייתמותי המאוחרת (53-57) ומותם המוקדם של הורי ז"ל (74-82) היטיבו עימם כפי שהיטיבו עם יתר ילדיהם, נכדיהם וניניהם, ועימי, כילדי ונכדיי, מכל זווית מחשבה. 
    הפתרון האמיתי הוא בחינוך לכבוד הדדי ובוודאי לכבוד ההורים. בחינוך לעצמאות כלכלית ובמחויבות מוקדמת לנשיאה בעול החיים ככל שמוקדם. אם מחד ילדים חיים בבתי הוריהם עד גיל מאוחר (מעבר ל24) ומאידך הורים דואגים להוריהם, אזי מדובר בעיסוק מעגלי של טיפול וטיפוח ילדים והורים כתרבות. כן, ניתן להעמיק ולפתח את הרעיון יותר אבל...
      
    הלוואי ואזכה להסתלק מכאן לפתע, מאושר ובריא ומבחינתי שיהיה זה בכל רגע מיתרת חיי.     
    דרג את התוכן:

      תגובות (46)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/2/13 15:00:

      יש דברים שאינם תלויים בנו, וזה אחד מהם.

      אני חושבת שכל אחד מאיתנו היה מאחל לעצמו וליקרים לו מות נשיקה בגיל מאוחר ככל האפשר (ובכוונה אנייני כותבת פה מספר מסויים), ועד אז חיים מלאים ללא כאבים.

      אבל מה לעשות, וזה לא תמיד קורה.

      אתה מעלה כאן מספר נקודות חשובות -

      • - האחת, כבוד להורים, דבר חשוב, שברור לכולנו (עכשיו יהיו שיגידו שאני נאיבית)
      • - השניה, חינוך ילדנו לעצמאות מצד אחד, ולכבד ולתמוך בנו לעת זיקנה מצד שני
      • - השלישית, והכי בעייתית, היא תוחלת החיים ואיכותם מעבר לגיל מסוים.

      ולנקודה זאת לא ברור לי מה ניתן לעשות ואם קיים איזהשהו חוק שיכול לעשות משהו בנושא זה.

      העלת בעיה אקוטית. זה כואב, שורף ואני עמוק בתוך הדילמה הזאת.*
        10/1/13 16:00:
      זה "לא נעים" ו"לא מדברים על זה", אבל זה לגמרי-לגמרי נכון. לפעמים המוות הוא ברכה. לפעמים הוא עדיף לאין שיעור על גרירת הרגליים בויה דלה רוזה של הזיקנה החולה. להסתלק מהעולם הזה בחן, בשקט, שלא מתוך ייסורים. ברור. ועדיין, אני זוכר את סבא שלי במוסד, שבע ימים וסבל, מבקש שיבוא המלאך-המוות וייקח אותו כבר, טוען שאלה אינם חיים ראויים ואין לו חפץ בהם. אבל אם בארוחת הבוקר החליפו לו את השמנת בלבן, אוי-אוי אוי כמה שהיה נרגז ומתרתח. גם כשהחיים אינם ראויים לחיותם, היה נאחז בהם, בכל זאת, בכל כוחו. מסרב לוותר, מסרב להרפות, מתרכז במלחמות הקטנות והעלובות של הקיום. (דברים שרואים משם...)
        9/1/13 21:44:
      נקודה למחשבה, הזיקנה מעבר לפינה אם לא אנחנו וז הורינו כבר שם
        9/1/13 18:16:
      ענין חשוב ומעניין,מסכימה .
        7/1/13 18:15:
      כל חוק שיקבעו ובו יחייבו לדאוג להורים מתקבל בברכה הגענו למצב שמצב טבעי צריך גם בעבורו לחוקק חוק מחייב
        7/1/13 06:12:
      לא פשוט הנושא הזה. גם אדם שסובל מכאובים ובדידות במשך שנים, דבק בחיים וזה רק לזכותו. *
        6/1/13 17:15:

      ברור שחזרתי

      רק בריאות :)
        6/1/13 09:43:

      פוסט חשוב ביותר.

      נוגע במקומות הכי חשופים בנפשנו

       מסכימה עם מה שכתבת ואצטט אותך:-

      הפתרון האמיתי הוא בחינוך לכבוד הדדי ובוודאי לכבוד ההורים. בחינוך לעצמאות כלכלית ובמחויבות מוקדמת לנשיאה בעול החיים ככל שמוקדם. אם מחד ילדים חיים בבתי הוריהם עד גיל מאוחר (מעבר ל24) ומאידך הורים דואגים להוריהם, אזי מדובר בעיסוק מעגלי של טיפול וטיפוח ילדים והורים כתרבות.

      כן בהחלט מקווה שאמות טרם אצטרך חלילה ליפול לעול על ילדיי.

      אחזור....

        6/1/13 07:56:
      נגעת כאן בנקודה כואבת עימה יאלצו בשנים הקרובות להתמודד מדינות רבות בעולם המערבי ולאו דווקא סין. מדינות בהן הילודה הולכת ומדרדרת והאוכלוסיה הולכת ומזדקנת מנגד. בלי שום קשר אדם אשר לא טורח לחנך את ילדיו לכבד את המבוגרים ממנו ומתיר להם להיחשף לסגידת הנעורים האין סופית שהחברה כיום מטפחת חוטא פעמיים. פעם אחת כלפי עצמו ועתידו ובפעם השניה כלפי הילד עצמו. שיאבד בבוא היום גם הוא את הליגיטימיות בעיניי צאצאיו.
        6/1/13 06:57:
      מסכים איתך לגמרי. גם בסיפה.
        5/1/13 20:02:
      שאלות חשובות ומורכבות. ואחריות של ילדים על הוריהם היא לדעתי כבר היום חקוקה בחוק ומכל מקום אין תחליף לחינוך ולתרבות.
        5/1/13 18:49:

      "מדובר בעיסוק מעגלי של טיפול וטיפוח ילדים והורים כתרבות" - זאת המציאות שלנו כבני אדם. החברה צריכה להיות מגוייסת לסייע לפרט במתן עזרה וביטחון לצעירים ולקשישים. 

        5/1/13 18:44:

      צטט: ברחל בתך הקטנה 2013-01-04 17:42:45

      בתורה נכתב כציווי "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על פני אדמה זו".

       

      הציווי לכבד את ההורים כשאתה חי וקיים כדי שיאריכו ימיך עכשיו וגם מחר...

       

      אני עובדת במשרד עורכי דין ומדפיסה צוואות של אנשים שנכתבים בכאב גדול.

       

      זוג מבוגרים נישל את בנם מצוואתו לאחר שהבן בחר מיוזמתו להתנתק מהוריו ובדרך גם בחר לנתק את הנכדים מהוריו. אלו "בתמורה" נישלו אותו מצוואתם והורישו הכל לבתם ולנכדיה. מדובר ברכוש עצום. הם כתבו בצוואתם שאינם מורישים לו דבר ושהוא גרם להם צער עמוק מאוד כשסירב להסביר להם מדוע בחר לנתק איתם את הקשר וניתק את נכדיהם מהם. הם הרחיבו בנושא של הפגיעה בהם בצורה ברורה כך שגם אם הוא יערער על הצוואה כל שופט שיקרא מה שהוא עשה ידחה את תביעתו.

       

      להגיד לך, כמה שזה כואב להורים שהילדים שלהם בוחרים לנתק איתם קשר בזיקנתם כשהם הכי צריכים את הילדים שלהם.

       

      הכי חשוב לזכור שזמננו קצוב וצריך להנות מהחיים כל יום ביומו.

       

      שבת שלום.

       

      לפי מה שאת מתארת, כנראה היתה לו סיבה טובה להתרחק מהם... 

      אם הייתי השופטת, הייתי קוראת את הצוואה אחרת ובודקת ביצה ותרנגולת.

      הדברים על פניהם לא תמיד נראים כפי שהם באמת.

        5/1/13 18:26:
      פוסט מעניין וחשוב מאד * שבת שלום
        5/1/13 15:56:
      הלב נקרע למי שמבקר בבית אבות סיעודי. קשה לראות את הזקנים חיים בתנאים השוררים שם ובייחוד קשה לצפות בעריריים. מי שלא ביקר בבית אבות מימיו לא מבין את החשיבות של ביקור הורים זקנים. לדעתי, אין לשלול את החוק הסיני ולצערי יש לחייב בביקור, גם אם זה נעשה בכפייה. שכן, עם העליה בתוחלת החיים, מתרבים הזקנים , שנזרקים לבית אבות ונפטרים שם , ללא ביקור וללא אהבה מצד ילדיהם. לעומת זאת, בתי האבות מתרבים ומשגשגים בשל הכנסתם , שעולה עם הזמן. מאחלת לעצמי למות בריאה.
        5/1/13 14:56:
      אכן נגעת באזור הסרעפת. אנחנו גדלים על מצוות כיבוד הורים שהולכת ונשחקת עם שאר מצוות התנהגותיות, ולא נשאר אלא לקוות לחדול מהעולם ביעף. בבית שלי אימא שלי התנדבה לטפל בסבא שלי. אני הרווחתי כילדה ולא אשכח אותו עד יום מותי. היה לי סבא next door מיוחד, אישיות יוצאת דופן, חבר מעולם אחר. אימא שלי הזדקנה בביתה עד יום מותה 96 כשכולנו סביבה, לרבות נכד שגר אתה ומטפלת שדאגה לכל צרכיה. מה שאיפשר לה להיות בשליטה עד אחרון ימיה, כמו עקרת בית מסודרת שלבד מחולשתה הגופנית, מוחה עבד בצלילות מרהיבה. הימים האלה אבדו, כי הדור הצעיר חי במציאות בלתי אפשרית מבחינתו. מעמד הביניים זה הוא. קשה לדרוש מילדים דהיום את המסירות והאחריות שנכחה בחיינו. ובאשר לסינים. קשה לי לקבל את האנלוגיה. מאו דילל מאות אלפים של סינים כדי להמעיט באוכלוסיה, והחוק שמדבר על ילד אחד השתנה כבר. כל מה שחוקי שם הוא נורא ואכזרי תאמין לי משיחות שערכתי כשבקרתי שם.
      פוסט מעור מחשבות ומרגש...אכן נושא חשוב שממעיטים להתייחס אליו...תודה
        5/1/13 14:07:
      מי שעבר את התהליך של טיפול בהורים "מתבגרים" יודע שזאת דרך מסובכת ולא פשוטה, במיוחד עם אתה בן/בת יחידי שצריך לטפל בכל הנושא הזה המהוה עומס רגשי וכלכלי לא פשוט אבל רובנו מרגישים לדעתי שמוטלת עלינו החובה המוסרית לנסות לתת להם איכות חיים טובה ככל שניתן
        5/1/13 13:34:
      אחד הפוסטים החשובים בחיינו , כאחת שכבר חיה ונושמת קשישים 3 שנים אני מבינה לעומק את דבריך. חשוב לציין שכבר למדתי את כל מחלות הזיקנה וכבר פגשתי אלפי משפחות ילדים ומטפלים ומטפלות זרות. אין ספק שמעבר לנטל שיש לילדים שלדעתי לא יכול לבוא ממקום של חוק מחייב כי הרי זאת כפיה ואין בכפיה אהבה. המדינה צריכה לשנות את כל ההתנהלות שלה בתחום . במקום להביא לארצנו כמויות של מטפלים ומטפלות זרות יש לבנות מערכת מסודרת ממשלתית שתפקח על כול נוש הקשישים. ביטוח לאומי והרווחה אומנם אחראים לנושא הקיצבה והכלכלה, אבל גם להם תרומה מזערית יחסית לנטל הרב . כמות הקשישים עם השנים תלך ותעלה וכמות הסיוע והעזרה גם יעלו. מעבר לחברות הסיעוד שיש יש צורך בהדרכה בקבוצות תמיכה ובחינוך מגיל מאוד צעיר לכבוד למבוגר. ויש עוד המון דברים שיש לשנות בחוק ושאותם העברתי למבקר המדינה מקווה שמישהו ישנה ולא רק כשיש בחירות.
        5/1/13 12:31:

      ריגשת מאוד. גם התגובות הרחיבו את הנושא.
      כשהייתי נער , עדיין סבתא גרה איתנו.
      הורי כבר לא גרו עם הבנים ונפטרו בביתם, כשהבנים נמצאים בקשר תומך, עמוק וחזק.
      כשהייתי ילד קראו לאותם מקומות "מושב זקנים" ליד "בתי אינואלידים" והתנאים בהם היו איומים.
      רק משנות ה-50-60 החלו לקרוא להם "בתי אבות" שזה נשמע יותר מכובד... וגם רמתם הלכה ועלתה.
      במבט קדימה, לסוף, קשה לשער מה יקרה איתנו, לכן כל מי שיש לו שכל ויכולת השקיע ברכוש, בקרנות ובפיקדונות ליום שיזדקק להם, בלי תלות כלכלית בצאצאים.
      מה שנותר הוא לשמור על יחסי קירבה ואהבה ותמיכה, בתקווה שהדור הבא יבין את חשיבותם, בלי לחכות בכליון עיניים לירושה...

        5/1/13 11:44:
      גם אני מאחלת לעצמי ולילדיי שלא אהיה נטל עליהם אבל.. דאגתי לעשות ביטוח סיעודי בנוסף למה שמגיע לנו מביטוח לאומי. אני יודעת שאם חס ושלום אהפוך לסיעודית לפחות כסף יהיה להם למרות ששמעתי הרבה סיפורים שהם עושים הרבה קשיים. הלוואי ואני משלמת סתם בדיוק כמו ביטוח רכב, לא רוצה להשתמש בזה.
        5/1/13 11:40:
      על זה דיון בפני עצמו - דילמה מוסרית -ערכית ממדרגה ראשונה : האם הורים נדרשים להעדיף עצמם כבר בגיל צעיר יחסית (45-40) על פני ילדיהם (18-22) מגיל מסוים, על מנת הבטחתם הכלכלית בימי זקנתם?
        5/1/13 11:25:

      הרבה חומר למחשבה הנחת כאן דרור, כשאני מהרהרת בדיעבד ואני באה עדיין מהתרבות שסבתא הייתה גרה אצלנו ואמי ואבי שניהם אגב טיפלו בה במסירות. הסבא וסבתא היו הכי אהובים וגם נכדים לקחו חלק פעיל לא רק בזכות להיות נאהבים  על ידם אלא גם בחובה לבקר, לטפח את הקשר, וגם לעזור. בית אבות אז וזה לא היה מזמן אולי לפני עשרים, שלושים שנה, היה כמילת גנאי ובנים ובנות לא היו מעלים על דעתם לשלוח את הוריהם אל בית האבות. מאז השתנו הדברים והקשישים של פעם הם לא הקשישים של היום, היום הם פעילים וחיוניים הרבה יותר וגם בעצמם לא היו רוצים אולי להוות לנטל על ילדיהם, מה שבעיניי אכן התפתחות חשובה, אבל מצד שני מעט מטשטש את היחס המסורתי של בנים - הורים, את החובה לדאוג לרווחתם, את החובה לבקר ולא להזניח אותם בידי מטפל זר, ואין ספק שכפי שהחיים מתפתחים, כך גם אנחנו הילדים מוצאים את עצמנו לחוצים בצבתות של מחויבויות כלפי ילדינו, כלפי הורינו וגם כלפי עצמנו, לא להוות לנטל ולדאוג לעצמאות הכלכלית  שלנו בימי הזקנה שלנו.

      ובכל זאת...הערכים של פעם מעט חסרים לי, ולא תמיד השאיפה לעצמאות מצד ההורים וגם מצד הילדים מביאה אל המקום הטוב ביותר ולפעמים גם ההורים וגם הילדים מרגישים שהמרחק הרגשי הולך וגדל ביניהם.

      אני לא יודעת מה טוב, או מה יותר טוב, אני רק יודעת שיש כנראה משהו שאיבדנו בדרך, כשהרווחנו משהו אחר. ואולי אכן צריך לתת לזה מחשבה חדשה, רעננה, ומצד אחד לרענן את המסורת ומצד שני להשתמש בכלים חדשים של היום, כשהגיל השלישי זוכה בכבוד  הראוי לו מצד הדור החדש יותר.

      תודה ושבת שלום. 

        5/1/13 10:47:

      שבת שלום דרור,

       

      גילית כאן את יכולת התובנה והחשיבה השקולה שלך במלואה במאמר זה. לא מעט פעמים אני מרגיש שאת היכולת שלי לעשות כפי שאנחנו אומרים באנגלית 'להניח את העט על הנייר' ולכתוב – דבר שלא כ"כ בא אליי בשנים האחרונות – מקורו בהשראה שאני מקבל כאשר אני קורא אותך.

       

       אני מרשה לעצמי להניח שהרוב אם לא כל מי שקורא ומגיב כאן ירגיש כאילו דיברת עליו ועבורו. וזה בודאי כולל אותי כמי שעבר את החוויה הזו לפני שנים ספורות. ניסיתי כ"כ הרבה להכין את עצמי ליום שהוריי יהפכו לחולים ולתשושי נפש וכאשר זה קרה לאבא שלי עדיין לא הצלחתי לעכל ולהבין את זה, גם כאשר העברתי את כל ראש השנה איתו במחלקה הפנימית של ב"ח שערי צדק ושמעתי את הזעקות והגניחות מכל עבר. ההידרדרות של האבא שלי בחודשים הבאים עד שהוא נפטר היה חוויה שלא הייתי מאחל לאיש. אבל היה לו את ילדיו – אני ושלושת האחיות הגדולות שלי, ששתים מהן גרות באנגליה. המסורת של כיבוד ההורים בעת זקנה מעוגנת בדת ובאמונה שלנו אך רק בשלנו, ואני מניח שאם קיים סעיף כזו בחוק הסיני הוא נובע אך ורק מאילוצים מעשיים, דהיינו המרחקים הגדולים שאנשים עוברים כדי ליצור לעצמם קרירה ורמת החיים שם באופן כללי.

       

      אני מזדהה לחלוטין עם המשפט האחרון שלך ואני מתחבר אליו אפילו ביתר שאת כי בניגוד לך אני רווק ומניח שישנו סבירות גבוהה שאשאר כך עד סוף החיים. אין להבין מאמירה זו שאני מתלונן על גורלי - לחלוטין לא - אבל אני בכל זאת מודה היום שהמחשבה שאהפוך לחולה ותשוש נפש לבד ונטוש גורם לי להמון חרדה. וככל שעוברים השנים קשה יותר לדחוק את החרדה הזו. אני מודה שישנם זמנים כמו עכשיו בזמן שאני כותב את התגובה הזו שאני מאפשר למוח שלי לנדוד ובמהלך הנדידה הזו אני מדמיין את עצמי מבלה את השנים האחרונות שלי במקום קסום אי שם במזרח. אך לאור השינויים הגיאולוגים באקלים של כדור הארץ שחזינו בהם בשנים האחרונות אין ערובה לכך שיישארו מקומות כאלו עד אז.

       

      צריך גם לזכור שהסוגיה של טיפול וסיעוד בהורינו והדור השלישי בכלל בעצם נובע מכך שתוחלת החיים כיום היא כ"כ ארוכה יותר ממה שהיה בתקופות קודמות. וכאן אנחנו ביהדות כן שונים משאר העמים כי קדושת החיים והשמירה עליו מהווה את אחת היסודות באמונה שלנו – ולמרבה הצער, לפעמים המחיר שאמונה זו גובה במקרים מסוימים הוא מאוד טראגי.

       

      שבוע טוב לך ידידי

        5/1/13 10:13:
      הפוסט שלך עוסק בנושא חשוב מאין כמותו ויש לו היבטים רגשיים, ערכיים, כלכליים וקיומיים. עם העלייה הבלתי פוסקת בתוחלת החיים והירידה המשמעותית באיכותם ככל שעולים בגיל - הזיקנה הופכת יותר ויותר לשלב-חיים מעורר חרדה, שהיא לעתים קרובות גדולה יותר מחרדת-המוות המובנית באדם. וזה נכון שבעתיים למי שמשאביו הכלכליים אינם מבטיחים לו קיום נאות בשנות הזיקנה - וזה הרוב המוחלט של תושבי המדינה הזו. יותר ויותר נראה כי "אריכות ימים" אינה בהכרח ברכה...
        5/1/13 09:53:
      "הלוואי ואזכה להסתלק מכאן לפתע, מאושר ובריא ומבחינתי שיהיה זה בכל רגע מיתרת חיי. " ככל שהזמן עובר הנושא מעסיק אותי יותר ויותר. אז עשיתי כמעט כל ביטוח אפשרי לא ליפול למעמסה על ילדיי .כפי שאמרה אימי תמיד :"אמא אחת יכולה לגדל 1000 ילדים אך 1000 ילדים לא יכולים לסעוד אמא אחת
        5/1/13 09:40:

      דרור, נגעת בנושא שלא כולם מעיזים לדבר עליו.

      מסכימה עם דעתך שאהבה ונתינה וכבוד להורים אי אפשר לעגון בחוק.

      ומאחלת לעצמי גם לא להיות לעול על ילדי ולהעלם בצורה הכי מהירה

      עם פחות סבל לי ולסובבים אותי.

        5/1/13 09:39:

      פוסט מעורר מחשבה .

      לא מקובל עלי בכלל החוק הסיני.

      בגלל זה

      "האם הורה שזנח, יזכה ע"פ חוק בילד שיאמצו ללבו בימי זקנתו רק מאימת דין?"

      הורה שזנח, סופו להיות זנוח.

      "הפתרון האמיתי הוא בחינוך לכבוד הדדי ובוודאי לכבוד ההורים."

      אין דבר כזה חינוך לכבוד.

      או שיש או שאין כבוד מלכתחילה. וכמו כן, דוגמה אישית.

      הורה אוהב ומכבד

      יקבל לעת זיקנה את אותו היחס שנתן.


        5/1/13 09:28:

      ידידי היקר,
      פוסט רגיש וחשוב מאוד לכל מי שיש לו הורים עדיין..
      לדעתי ההתיחסות והטיפול בהורים מתחיל בחינוך מהבית..
      אם כי , אני מכירה הורים שלא כל הילדים נושאים בנטל ...

      וכאלה ללא בושה , אחרי שההורים נפרדים מהעולם הם באים לדרוש את  חלקם

      והמעט שנשאר להורה שאותו הוא החליט/ה להשאיר למי שסעד אותם עד היום האחרון
      הנושא לא פשוט כלל...

      ומה שנותר לנו לברך כמוך ...

      ולך אני מאחלת בריאות ואריכות ימים.

        5/1/13 09:24:
      פוסט מעורר מחשבות עמוקות על החיים ודרכם ...
        5/1/13 09:02:

      בהחלט נושא משמעותי ושאלות כבדות משקל הבאת כאן. כאלה הנוגעות ברבדים עמוקים ובחלק מרכזי במהות קיומנו. מסכימה עם דעתך בסיכום הדברים בנוגע לפתרון דרך חינוך. ובאשר לפיסקה האחרונה, מאחלת לכולנו לעזוב בריאים ומאושרים. אבל חכה עוד קצת :-) רוצים אותך עוד אתנו. שבת טובה!

        5/1/13 08:27:
      יש מה ללמוד מהסינים ! כבר בתורה מצויין "והדרת פני זקן" *
        5/1/13 08:19:
      כבד את אביך ואת אמך הפך מטבע לשון שחוק... נושא חשוב וכואב מאין כמותו. תודה שהעלת.
        5/1/13 08:17:
      כן גם הורי בעיקר אימי זכתה לחיים ארוכים. ואולי באמת כדאי לאמץ את השיטה הסינית
        5/1/13 08:15:
      ***

      בתורה נכתב כציווי "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על פני אדמה זו".

       

      הציווי לכבד את ההורים כשאתה חי וקיים כדי שיאריכו ימיך עכשיו וגם מחר...

       

      אני עובדת במשרד עורכי דין ומדפיסה צוואות של אנשים שנכתבים בכאב גדול.

       

      זוג מבוגרים נישל את בנם מצוואתו לאחר שהבן בחר מיוזמתו להתנתק מהוריו ובדרך גם בחר לנתק את הנכדים מהוריו. אלו "בתמורה" נישלו אותו מצוואתם והורישו הכל לבתם ולנכדיה. מדובר ברכוש עצום. הם כתבו בצוואתם שאינם מורישים לו דבר ושהוא גרם להם צער עמוק מאוד כשסירב להסביר להם מדוע בחר לנתק איתם את הקשר וניתק את נכדיהם מהם. הם הרחיבו בנושא של הפגיעה בהם בצורה ברורה כך שגם אם הוא יערער על הצוואה כל שופט שיקרא מה שהוא עשה ידחה את תביעתו.

       

      להגיד לך, כמה שזה כואב להורים שהילדים שלהם בוחרים לנתק איתם קשר בזיקנתם כשהם הכי צריכים את הילדים שלהם.

       

      הכי חשוב לזכור שזמננו קצוב וצריך להנות מהחיים כל יום ביומו.

       

      שבת שלום.

       

        4/1/13 17:09:
      המשפט החותם שלך הכי נכון בעיני, "הלוואי ואזכה להסתלק מכאן לפתע, מאושר ובריא ומבחינתי שיהיה זה בכל רגע מיתרת חיי", אך בכל זאת, בתנאים של אושר ובריאות, אין מה למהר:-)
        4/1/13 12:02:

      צטט: טלוני 2013-01-04 10:17:57

      פוסט עמוק ומעורר מחשבות.
      אתחיל מהשורה האחרונה שלך, זאת גם תפילתי בקשתי.
      עול הורים על כתפי ילדיהם, קשה ומבייש יותר מהמצב ההפוך, כי זאת היא דרך הטבע.
      אמי למשל כמעט בת 92, היא נמצאת בביתה, גם כי זהו רצונה וגם כיוון שאין באפשרותנו הכלכלית להכניסה לבית אבות מכובד. היא צלולה לחלוטין אולם מתקשה בתפקודים מוטוריים, וזקוקה לעזרה צמודה.

      היות ואנוכי בת יחידה כל העול הכלכלי נופל על כתפינו.
      מצאנו לה מטפלת זרה נהדרת שנמצאת איתה 24 שעות 7 ימים בשבוע, אולם עולה הון תועפות. סכום שאימי איננה יכולה להרשות לעצמה.
      אז נכון שלנו לא קל לשלם, אולם אמי כל כך מתביישת שאנו תומכים בה, היא ממש עצובה וחוסכת היכן שיכולה ואפילו בחימום דירתה. המצב כואב לי מאוד, ואין שיחה שהיא אינה מעלהה זאת. והכי כואב לה שאיננה יכולה כבר לתת מתנות לנכדים.
      אז לדעתי שום חוק לא היה עוזר כאן, זה חייב לבוא מהלב, ואי אפשר לכפות על הלב דבר.
      ביקור הורים חייב שיגיע מתוך רצון ואהבה וביקור כפוי וניכור ערכו כקליפת השום.

      אולם חייב להיות חוק שיאפשר קיום בכבוד של כל אדם זקן בין אם הוא ערירי ובין אם בעל משפחה.

      שנהיה בריאים!

       

       

      דבריך בהירים.

       

      ברשותך, אתייחס מניסיוני לעניין הכלכלי המכביד (מלבד עלות תרופות). איינו יודעים כמה שנים נדרש לטפל בהורים מוגבלים ואיננו רוצים להפקיר אותם. במגבלות הקיימות יש קושי רב בקבלת החלטה משותפת לזוגיות שלנו ובאחריות הנדרשת לעצמנו ולילדנו. בכל מצב מדובר בקושי גדול. אבל, בראיה אנושית וכוונה טובה ניתן להסתייע במיני אפשרויות הקיימות לנו במגרש הכלכלי. - אשפוז במוסד סיעודי איכותי עולה כ 15-20,000 ש"ח. בן/בת יחיד/ה עם הכנסה ממוצעת לא מסוגל/ת לשאת בזה. להלן כמה אפשרויות להקטנת עול כלכלי על ילדי הקשישים, לפחות במצב בו יש להם רכוש נדל"ני (מקרקעין כמו משק/חלקה/מגרש/דירה/בית שניתן לשעבד או למכור): 

       

      1. סיעוד המטופל בביתנו, מקטין הוצאות החזקת בית נוסף ומעלה רמת פיקוח וטיפול קרוב עם רמת תזונה. בנוסף לקצבת הזקנה, המטופל מקבל סיוע מביטוח לאומי (סיוע על ידי מטפל/ת ע"פ זכאות. שעות שבועיות של סיוע.) במקביל, טיפול בקבלת הנחות מס למטפל/ת (משמעותי)

       

      2. סיעוד המטופל בביתנו עם עובד זר כ 7500 ש"ח לחודש (מחייב מגורים נאותים למטופל ולמטפל ומעלה הוצאות מחייה) והסתייעות בהשכרת הנכס שלו כהשלמה לקצבת ביטוח לאומי, במקביל טיפול בהנחות מס לבן /בת הנושאים בנטל הטיפול.

       

      3. אם אינני רוצים או יכולים לשעבד את הנכס שלנו (אם יש כזה) לשם הלוואה, יש לבחור אפשרות תזרים אחרת על ידי:

      - שיעבוד הנכס למשיכת הלוואה והשקעתה באופן שתהה נזילה בסכומים הדרושים והשכרתו לשם החזר תשלומים והשגת הפרש חיובי. 

      - השכרת חלק מנכס (מדירת/בית) המטופל לכיסוי הוצאות 

      - מכירת נכס המטופל והמשך מגורים בו כחלק מהעסקה - מכירה נדחית. נוחה לקונה הרוכש בתשלומים.

      - (סוג של מכירה נדחית) משכנתה הפוכה - קבלת תזרים מזומן ע"י התחייבות למכירת הנכס עם פטירה כהלוואה ארוכת טווח ע" שעבודו. ללא תשלומי החזר.

      - מכירת נכס המטופל והשקעת ההון בהתאמה לתזרים דרוש

       

      משכנתה הפוכה היא הלוואה עד לפטירה שלאחריה תסולק ממכירת הרכוש, בתנאי כמובן, שערך הרכוש גבוה מסכום ההלוואה כנדרש.

       

      לדוגמה, דירה צנועה מאד של 2 חדרים שערכה בין 0.4 - 2.7 מיליון ש"ח יכולה לאפשר שיעבוד כמחצית הערך, קרי 0.2-1.35 מיליון ש"ח. בשמירת השקעה סולידית ביותר בתנאי השוק, ניתן לקבל עתה עד כ 2% לשנה ברוטו על סכום של 0.2 מיליון בפיקדונות נזילים, או באיגרות פחות נזילות ללא מס.

       

      לעתים כדאי לשקול להשקיע הלוואת שיעבוד לטווח ארוך בתשואה שתותיר תשלומים קטנים יחסית כהפרש ותאפשר למטפל בהוריו שרידות כלכלית נוחה יותר. התחום מציע גם ניהול תיק השקעות סולידי שעשוי להניב תשואה ראלית ואף גבוהה ממנה אחרי תשלום מס רווחי הון , דמי ניהול ועמלות בתיק מינימלי של 0.5 מ' ש"ח.  

       

      200,000 ש"ח מניבים בשנה כ 3000 ש"ח אחרי עלויות. כך מתאפשר תזרים משלים קיצבת ביטוח לאומי להעסקת עובד זר 24/7 במשך כ 2-3 שנים לפחות, תוך כדי החזר ההלוואה למשך זמן ארוך בהרבה.

        4/1/13 11:18:
      "אל תשליכני לעת זקנה.." זה לא פשוט ההתמודדות עם הזקנה, זה קשה לא רק לסבא או הסבתא..הצריכים עזרה אלה לכל הסובבים אותם.. פתאום חלוקת התפקידים משתנה הילדים מטפלים בהורים.. אם זה לא נעשה בכבוד ובאהבה אז אין טעם..
        4/1/13 10:57:
      טרמילר אכן רשומה המעוררת מחשבה תודה ושבת מחבקת
        4/1/13 10:17:

      פוסט עמוק ומעורר מחשבות.
      אתחיל מהשורה האחרונה שלך, זאת גם תפילתי בקשתי.
      עול הורים על כתפי ילדיהם, קשה ומבייש יותר מהמצב ההפוך, כי זאת היא דרך הטבע.
      אמי למשל כמעט בת 92, היא נמצאת בביתה, גם כי זהו רצונה וגם כיוון שאין באפשרותנו הכלכלית להכניסה לבית אבות מכובד. היא צלולה לחלוטין אולם מתקשה בתפקודים מוטוריים, וזקוקה לעזרה צמודה.

      היות ואנוכי בת יחידה כל העול הכלכלי נופל על כתפינו.
      מצאנו לה מטפלת זרה נהדרת שנמצאת איתה 24 שעות 7 ימים בשבוע, אולם עולה הון תועפות. סכום שאימי איננה יכולה להרשות לעצמה.
      אז נכון שלנו לא קל לשלם, אולם אמי כל כך מתביישת שאנו תומכים בה, היא ממש עצובה וחוסכת היכן שיכולה ואפילו בחימום דירתה. המצב כואב לי מאוד, ואין שיחה שהיא אינה מעלהה זאת. והכי כואב לה שאיננה יכולה כבר לתת מתנות לנכדים.
      אז לדעתי שום חוק לא היה עוזר כאן, זה חייב לבוא מהלב, ואי אפשר לכפות על הלב דבר.
      ביקור הורים חייב שיגיע מתוך רצון ואהבה וביקור כפוי וניכור ערכו כקליפת השום.

      אולם חייב להיות חוק שיאפשר קיום בכבוד של כל אדם זקן בין אם הוא ערירי ובין אם בעל משפחה.

      שנהיה בריאים!

        3/1/13 16:27:
      פוסט חשוב. לא קל לעיכול. מעורר מחשבה, הרבה מחשבות.
        3/1/13 09:49:
      הפוסט מורכב ומעלה שאלות ותהיות רבות מדי, כך שכל תשובה פה לא תהיה מספיק מקיפה. יש יותר מדי סינים כדי שרשות האכיפה שם תאכוף את הנושא "בקר את אביך ואת אמך" ולנו יש אמרה: "כבד את אביך ואת אמך". אף אחד לא יכול להכריח את הכלל לעמוד בדיברות הללו. אנחנו אלה שצריכים בפן האישי והמצפוני לעשות זאת. כל אחד בדרכו, אמונתו, עניינו וכ"ו. ואתה, תהיה בריא עד 100.
        3/1/13 09:39:
      זו באמת בעיה כואבת. היום אנחנו חוגגים לאמא שלי 90 ויש לה מטפלת כבר מעל 4 שנים שהיא כמו בת ואחות...אנחנו משלמים הרבה כסף אבל יש לנו שקט נפשי לא יודעת מה היינו עושים בלעדיה. מקווה בשביל שכולנו נסיים את חיינו בלי הרבה סבל ומכאובים. ובימה אופטימית.. סוף שבוע נפלא.... (זו התגובה הכי ארוכה שלי בקפה... ויש לי פה קילומטראז' ארוך... :))

      פרופיל

      הטרמילר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון