הקלות הנסבלת של המוות
היום קמתי בדכאון מעצבן של יום ראשון, חרדות קיומיות התחילו להזדחל פנימה לתוך התודעה שלי, ולמלאת לי את הראש במחשבות שליליות ומעצבנות כמו, מה יהיה איתי? מה קורה איתי? ומה יעלה בגורלי? ולמה לא נופלת פה איזה פצצה שתפטור אותי מהדיון הטפל והלא מעמיק, בקלות הבלתי נסבלת של קיומי המעיק.
יש איזה שיר משנות השמונים העליזות שנקרא: "Just another maniac Monday" של הבאנגלס, השיר קליל ונחמד אבל מאחוריו מסתתר סיפור אפל, על בחור שהתעורר בבוקר יום שני מקולל, נכנס למשרד ומרסס את כולם למוות ככה סתם בלי סיבה. עד היום לא הבנתי למה לא כתבו משהו דומה בגרסא יהודית כשרה. טוב, אולי בעצם, זה לטובה.
הבטתי לעבר החלון המסורג בחדרי, אולי אני אתלה את עצמי על חבל ואשים קץ לסבל? גם אם החבל ייקרע ואפול, עדיין קומה רביעית מבטיחה לי סוף מהיר בתחתית.
צחצחתי שינים במהירות וביעילות והשחלתי חוט דנטלי בינהן. שוב מחשבות יצירתיות על יום מותי התחילו להטריד את מחשבתי. האם אוכל לחנוק את עצמי עם חוט דנטלי? לא, זה נראה לי יותר מידי אכזרי.
עליתי על הקטנוע ונסעתי לדרכי. נהג עצבני חתך אותי וכמעט התנגש בי. שוב חשבתי למה לא? אולי הוא ישים קץ לסבלי ויגרום סופסוף למותי.
אבל...לא, אין בי שום רצון או צורך סתם להפצע או חס וחלילה להיות נכה. אם כבר למות אז צריך שזה יתבצע כהלכה. כמו שתמיד אמרה לי המורה, רק לחמור מראים חצי עבודה.
תמיד רציתי למות בהפתעה, בלי כאב, חרטות וצער. בלי חשבונות נפש ומאבקים מיותרים, בלי יותר מידי דמעות וייסורים, פשוט למות...במהירות, והכי חשוב, ביעילות.
אז אולי בעצם, הכי כדאי למות באיזה פיגוע, פשוט להתפוצץ בלי שום אזהרה, אולי אפילו באמצע מחשבה קסומה מלאת אושר ושמחה. בדיוק כמו שקווין ספייסי "מת" עם חיוך אדיוטי בסרט "אמריקן ביוטי".
הגעתי לעבודה וחזרתי לשיגרה הממיתה, שוב קראתי בחדשות על אסונות, תאונות ורצח, ולפתע הרגשתי הקלה, אולי באמת אני קצת מגזימה, החיים לא כל-כך נוראיים, ויש אי שם איזושהיא תקווה. מי יודע, אולי היא אותי תמצא... באיזו, תאונה, רצח או סתם נפילה... |
מרה שחורה
פוסטים אחרונים
- מרחפת בתוך עננה של אדישות ממארת 1/8/09
- גנגוטרי, הכי קרוב לאלוהים 12/6/09
- תחזור ותישאר לתמיד הפעם!!! 12/6/09
- המתאבק 11/6/09
- הבריחה מהוויפאסנה 11/6/09
- המומו ששלח אותי לגיהנום 11/6/09
תגובות (17)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני בוחר לפתוח בהתנצלות דווקא משום שאני מתכוון להעמיד דברים על דיוקם....
במילים המקוריות של השיר מובא סיפור אחר לחלוטין מזה האלים שתיארת.
הנה המילים הנכונות לשיר (ייתכן והתבלבלת עם שיר אחר):
I was just in the middle of a dream
I was kissin' Valentino
By a crystal blue Italian stream
But I can't be late
'Cause then I guess I just won't get paid
These are the days
When you wish your bed was already made
It's just another manic Monday
I wish it was Sunday
'Cause that's my funday
My I don't have to runday
It's just another manic Monday
Have to catch an early train
Got to be to work by nine
And if I had an air-o-plane
I still couldn't make it on time
'Cause it takes me so long
Just to figure out what I'm gonna wear
Blame it on the train
But the boss is already there
All of the nights
Why did my lover have to pick last night
To get down
Doesn't it matter
That I have to feed the both of us
Employment's down
He tells me in his bedroom voice
C'mon honey, let's go make some noise
Time it goes so fast
When you're having fun
את נורמלית?
כמה שזה נשמע נדוש,תלכי לבית חולים כל יום לכל מחלקה שתבחרי,
(מוכן לבוא איתך) ולראות מזה "אין בריאות" לאנשים.
תגידי תודה לזה שאת בריאה ואיתנה.
הכל בפרופורציה בבקשה.
גם אני הפעלתי את המיקרו אצלי על "אור ואהבה"
לסופ"ש מואר ...
אם תרצי אשלח לך כמה חלקיקים .....
אחות
אמנם הכתיבה עוזרת
אך היו דברים מעולם
קבלי אנרגיות חיוביות לסופ"ש נפלא
גדול!!!
מה להרגע
?
לא ישנתי כל הלילה ... עכשיו את נזכרת לאמר לי
היי, אני מבקשת להרגע שם...
אין ספק שרעיון המוות עלה לי בראש מידי פעם אבל אם הייתי מתכוונת להתאבד באמת, לא הייתי כאן בשביל לכתוב על זה...לא ככה?
אה ,
ובוקר טוב
איך שכתבתי את זה זה נשמע קצת מלגלג , אבל זה ממש לא!
כלומר הכוונה היתה טובה (טוב אני יודע, הדרך לגיהנום .... וזה , אבל מן הסתם אני ממילא אגיע לשם , עם או בלי הכוונות הטובות)
וואו, זה כל-כך הרבה פסימיות.
אני רק חושב אם במקום פסימיות היה לך למשל... עוגה. אז הייתה לך מספיק עוגה שתאכלי לאכול ממנה כל החיים. זה הרבה עוגה.
אני לא משוכנע אם כתבת את זה ברצינות או לא, אבל מהכתיבה עולה שאת יודעת שהחיים שלך יותר מדי יקרים כדי למות.
דברים קורים ואנחנו ממשיכים הלאה.
מזכיר לי, שפעם, לפני כמה שנים, היינו משחקים משחק של "איך היית הורג". האנשים בצוות היו בוחרים שלושה פריטים ביתיים יום-יומיים (כיסא, תנור וכידון שלוש מטר) והיית צריך לתאר איך היית בונה איתם קונסטרוקציה שבסופו של דבר תהרוג מישהו.
באופן מוזר, זה עלה בהערכה הפסיכולוגית של כולנו. ולא התרגשו מזה, כי הבינו שמחשבות המטורפות האלו הן הדרך שלנו לשמור על שפיות.
זה אותו דבר אצלך?
אגב, איך היה ברור שאת עובדת היי-טק מזה שאמרת שהגעת לעבודה וקראת חדשות. תוכניתנים שכונה.
בלה בלה בלה
נו דיי ....
תמיד אפשר למות , הבעיה שזה בלתי הפיך (ככול הידוע לי)
אז אולי תדחי את זה קצת .
אפשר גם עוד שבוע (או שנה )
עצוב.
קשיים שתוקפים אותנו,
מותירים אותנו מחוסרי כוחות
כמעט.
משוועים להבנה,
משוועים לטיפת סימפטיה,
משוועים למשמעות.
רגעים קשים אבל...
כמעט תמיד אחר כך
ניתן לראות שהיתה נקודה של בחירה
בחירה בפתרון הקל כביכול
והיא שדרדרה אותנו לאותה תהום.
אחות יקרה, אולי תראי
שמנקודת התהום אפשר לעלות.
ובפעם הבאה שנתקלת בקושי,
לנסות לנקוט בדרך היצירתית הלא פשוטה,
הכאילו קשה.
אני יודעת היה לי יום כזה היום
לא התחשק לי להתעמק ושברתי מעט את הכלים,
פעם הייתי שוברת עוד יותר ובכל זאת היום אני יודעת
שאפשר לנסות איכשהו עם כל הקושי להתאמץ,
התוצאות מראות שהמאמץ היה כדאי,
ממליצה לנסות.
עוד משבר אקיזסטנציאליסטי.
מקווה שהעניינים יישתפרו.
שמעתי ש-SSRI עוזר.