היום קמתי בדכאון מעצבן של יום ראשון, חרדות קיומיות התחילו להזדחל פנימה לתוך התודעה שלי, ולמלאת לי את הראש במחשבות שליליות ומעצבנות כמו, מה יהיה איתי? מה קורה איתי? ומה יעלה בגורלי? ולמה לא נופלת פה איזה פצצה שתפטור אותי מהדיון הטפל והלא מעמיק, בקלות הבלתי נסבלת של קיומי המעיק.
יש איזה שיר משנות השמונים העליזות שנקרא: "Just another maniac Monday" של הבאנגלס, השיר קליל ונחמד אבל מאחוריו מסתתר סיפור אפל, על בחור שהתעורר בבוקר יום שני מקולל, נכנס למשרד ומרסס את כולם למוות ככה סתם בלי סיבה. עד היום לא הבנתי למה לא כתבו משהו דומה בגרסא יהודית כשרה. טוב, אולי בעצם, זה לטובה.
הבטתי לעבר החלון המסורג בחדרי, אולי אני אתלה את עצמי על חבל ואשים קץ לסבל? גם אם החבל ייקרע ואפול, עדיין קומה רביעית מבטיחה לי סוף מהיר בתחתית.
צחצחתי שינים במהירות וביעילות והשחלתי חוט דנטלי בינהן. שוב מחשבות יצירתיות על יום מותי התחילו להטריד את מחשבתי. האם אוכל לחנוק את עצמי עם חוט דנטלי? לא, זה נראה לי יותר מידי אכזרי.
עליתי על הקטנוע ונסעתי לדרכי. נהג עצבני חתך אותי וכמעט התנגש בי. שוב חשבתי למה לא? אולי הוא ישים קץ לסבלי ויגרום סופסוף למותי.
אבל...לא, אין בי שום רצון או צורך סתם להפצע או חס וחלילה להיות נכה. אם כבר למות אז צריך שזה יתבצע כהלכה. כמו שתמיד אמרה לי המורה, רק לחמור מראים חצי עבודה.
תמיד רציתי למות בהפתעה, בלי כאב, חרטות וצער. בלי חשבונות נפש ומאבקים מיותרים, בלי יותר מידי דמעות וייסורים, פשוט למות...במהירות, והכי חשוב, ביעילות.
אז אולי בעצם, הכי כדאי למות באיזה פיגוע, פשוט להתפוצץ בלי שום אזהרה, אולי אפילו באמצע מחשבה קסומה מלאת אושר ושמחה. בדיוק כמו שקווין ספייסי "מת" עם חיוך אדיוטי בסרט "אמריקן ביוטי".
הגעתי לעבודה וחזרתי לשיגרה הממיתה, שוב קראתי בחדשות על אסונות, תאונות ורצח, ולפתע הרגשתי הקלה, אולי באמת אני קצת מגזימה, החיים לא כל-כך נוראיים, ויש אי שם איזושהיא תקווה. מי יודע, אולי היא אותי תמצא... באיזו, תאונה, רצח או סתם נפילה... |