0

2 תגובות   יום חמישי, 3/1/13, 15:28
שוברת את הדממה עם כל צעד בנקישות העקב שלי. מתהלכת במסדרון האפור וסוגרת את המעיל, כאילו מתנצלת על הצבעוניות הבולטת שבחרתי ללבוש היום. מרגישה כמו חוסר טאקט מהלך. מנסה להיבלע ולהעלם. רק שלא יראו אותי. אבל המבטים שם. כנראה שזה מראה לא אופייני למחלקה האונקולוגית בשערי צדק, והם מלווים אותי בתחושת אשמה על קיומי. הולכת במסדרון שמרגיש שאינו נגמר. מציצה תוך כדי לחדרים אחרים. מחפשת נחמה במקרים גרועים משלך. ואז הדלת הזו. אתה שם, שוכב על הצד. לא... אין מקרה גרוע יותר.
דרג את התוכן: