דליה ואני נשואים באושר כבר למעלה מחמישים שנה. הכל אחלה. באמת. אבל בזמן האחרון אני מתחיל לחוש בשינוי מסויים, ולאו דווקא לטובה. מילדות למדו אותי שאת הכביסה המלוכלכת יש לכבס בתוך הבית ולא בחוץ, אבל מכיוון שאני חש אל חבריי שברשת האינטרנט קרבה גדולה, שהרי כולנו משפחה אחת גדולה, החלטתי לשתף גם אותכם בתחושותיי הקשות, ואם תהיה למי מכם עצה טובה בשבילי – אדרבא ואדרבא ותודתי נתונה לו מראש.
ומעשה שהיה כך היה: שמתי לב ששמיעתה של דליה כבר אינה כבעבר. למעשה היא הפכה להיות ממש כבדת שמיעה, וכשאני פונה אליה - עלי לחזור על דבריי מספר פעמים עד שאני זוכה לקבל תגובה. ניסיתי לשכנע אותה ללכת לרופא המשפחה שלנו, אך היא מסרבת בעקשנות. כיוון שכך, החלטתי ללכת אל הרופא בעצמי ולהתייעץ אתו על מצב השמיעה של רעייתי האהובה, וכיצד ניתן לטפל בשמיעתה שאבדה לה. אתם בוודאי מבינים שזה לא קל לחיות עם אישה שלא שומעת.
כדרכו, קיבל אותי הרופא בסבלנות ובמאור פנים, ולאחר שתיארתי בפניו את המצב, הוא נתן לי עצה פשוטה מאד: "עמוד מאחוריה ארבעה או חמישה מטרים ושאל אותה דבר מה בקולך הרגיל. אם היא לא תגיב, תתקרב מטר אחד, ותחזור על שאלתך. אם לא תגיב גם הפעם תתקרב מטר נוסף ותחזור על אותה פעולה, וכך תמשיך עד שהיא תשמע את דבריך. תרשום את התוצאות, ותחזור אליי עם הרשימה, כדי שאוכל להעריך את מצבה".
עצתו של הרופא נשמעה לי הגיונית, וכשחזרתי הביתה חיכיתי בסבלנות עד שראיתי שהיא עסוקה בקריאת העיתון. עמדתי כחמישה מטרים מאחוריה, ושאלתי אותה בקול רגוע אם היא רוצה כוס תה. לא היתה תגובה. התקרבתי מטר אחד וחזרתי על שאלתי, אך שוב לא היה מענה. כך התקרבתי עוד מטר ועוד מטר, ושוב ושוב לא קיבלתי לשאלתי מענה. בסופו של דבר עמדתי ממש מאחוריה, וחזרתי על השאלה: "דליה, תשתי אתי כוס תה?". דליה סובבה אלי את פניה, והשיבה בכעס ובקול רם: "מה קרה לך? כבר השבתי לך חמש פעמים שאני אמנם רוצה לשתות...".
נו, לך תבין נפשה של אישה...
טוב, אז בעיית החרשות של דליה נפתרה, אבל נתקלתי אצלה בבעייה נוספת: אתמול לא מצאתי את משקפי הקריאה שלי. שאלתי את דליה אם היא יודעת היכן הם. היא החלה לחפש, ומצאה אותם על השידה שליד מיטתי. כעבור כשעה או שעתיים, הם שוב נעלמו, ושוב לא הצלחתי למצאם. כיוון שדליה היתה לידי, שאלתי אותה אם היא יודעת היכן הם. היא שוב הלכה לחפשם, והפעם מצאה אותם על הטלויזיה. אחרי שמשקפיי שבו ונעלמו גם בפעם השלישית, היא טרחה ומצאה אותם ליד הכיור במקלחת. כשנעלמו ברביעית היא הצליחה למצוא אותם רק לאחר חיפוש ממושך, בתוך המקרר, על יד הסיר עם הקציצות. משום מה היא החליטה לחפש שם כי ראתה סימני רוטב קציצות על הידית של המקרר. אני ממש לא מבין מה הקשר בין משקפיים לבין רוטב של קציצות, אבל אתם הרי יודעים: נשים....
אפרופו משקפיים, הדבר הראשון שאני עושה כל יום כאשר אני קם בבוקר, זה להרכיב את המשקפיים. היום בבוקר, אחרי שהרכבתי את המשקפיים, הרגשתי שראייתי ממש מעורפלת. חששתי שמדובר בארוע מוחי, וביקשתי מדליה שתיקח אותי בדחיפות לחדר מיון. אז במקום להזמין אמבולנס, היא הסירה מעיניי את המשקפיים, ניגבה אותם בנחת עם מטלית יבשה והחזירה אותם לעיניי. במקרה, בדיוק כשהחזירה את המשקפיים לעיניי, שבתי לראות מצויין. כמובן שכעסתי עליה ואפילו נעלבתי מעט על שאינה דואגת לי מספיק, וכשאני זקוק לטיפול רפואי דחוף, היא עוסקת בניקוי המשקפיים שלי. כמחאה החלטתי לוותר על הטיפול הרפואי.
כמו שאתם יכולים להבין - התנהגותה בזמן האחרון בהחלט מדאיגה אותי. יכול להיות שזה סימן שמתחיל אצלה תהליך של אלצהיימר?
עודד אל-יגון
|