אני נמצא באתר חדשות ישראלי. אני רואה כותרת שמושכת את תשומת ליבי. אני מעביר אליה את סמן העכבר, מקליק, והופ – אני מוצא עצמי בוהה בחלון קופץ שנפתח לי (חרף העובדה שלדפדפן שלי אמורה להיות חסימה לחלונות קופצים) ומודיע לי שיש טיפול פטרייתי חדש שכדאי לי לשמוע עליו. לרגע אני חושב לעצמי שזוהי ציניות לשמה שזה מה שאני מקבל כשאני מקליק על כתבה שעוסקת בפוליטיקאים, ואז אני סוגר את החלון ומצפה לקרוא את הכתבה שבה חפץ ליבי. אבל אין לי מזל כזה. במקום הכתבה עומדת מולי עוד פרסומת. זאת מסתירה את הכתבה ומודיעה לי על תכנית חיסכון של איזשהו בנק. כעבור שניות מספר אני מקבל אפשרות "לדלג" על הפרסומת. אני מדלג בזהירות שלא אפול בטעות לאיזו שלולית של באנרים מוסתרים, והנה הרגע הנכסף מגיע: הגעתי לכתבה שאליה רציתי להיכנס. רק שעכשיו בין תכניות החיסכון והטיפולים הפטרייתיים החדשים, אני לא ממש זוכר במה היא עוסקת ולמה היא עניינה אותי מלכתחילה...
החוויה הזו לא קיימת בשום מקום אחר ברשת מלבד ברשת הישראלית. לא תמצאו חלונות קופצים בניו יורק טיימס, לא בגרדיאן הבריטי, ואפילו אל ג'זירה שומרים על סטנדרטים גבוהים יותר. בכל עולם האינטרנט, חלונות קופצים הם סימן ההיכר של אתרי פורנו ואתרים פיראטיים. אתרים רציניים לא משתמשים בטכניקה הזו, שהיא טורדנית, אגרסיבית, בלתי מעודנת ולא אסתטית. בכל עולם האינטרנט, חוץ מאשר באינטרנט הישראלי.
הדוגמא הקטנה הזו היא המיקרו המעיד על המקרו. כך ניתן לראות איך מעל הכול הורידו לנו את הסטנדרטים. הדבר הזה נכון לכל דבר במדינה שלנו - לתחבורה הציבורית, לארכיטקטורה, לאמנות ואפילו לסוג וטיב האנשים שאנחנו בוחרים לנהל את המדינה.
כל חיי אנשים סביבי ובתקשורת העלו על כס את עיקרון ה"עממיות". "תהיה עממי", אמרו לי, "תרד אל העם". ובכן, העממיות הפכה להיות מילת קוד להמוניות לגיטימית ובכל פעם שאנחנו יורדים אל העם, העם הזה יורד עוד מדרגה.
לאנשים למעלה יש אינטרס ברור להוריד לנו את הסטנדרטים. יותר קל למכור לאנשים אם אתה לא צריך לעמוד בסטנדרטים. רק תביטו שוב בדוגמת אתרי האינטרנט שנתתי. אם הניו יורק טיימס יוסיף פרסומות קופצות לאתרו, הוא יאבד גולשים. אותנו הרגילו שהנוחות שלנו לא משנה. אותנו הרגילו שלנו מגיע את המינימום האפשרי, ויותר מכך, הרגילו אותנו לחשוב שאנחנו ברי מזל שקיבלנו את המינימום. אותנו הרגילו לקבל שאין לנו אפשרויות בחירה. אתר אחד התחיל את שיגעון החלונות הקופצים לפני כשנה, ומאז כל האינטרנט הישראלי יישר קו. אפילו אתרי לוחות ואתרי בידור אימצו את השיטה המכוערת הזאת להגדלת ההכנסה של האתר. ואנחנו שתקנו. כי אחרי הכל, מי שיש לו סטנדרטים הוא "אליטיסט", "פלצן", "מתנשא" ולא עממי. וחייבים להיות עממיים.
לא אחת אני נתקל בישראלים שחוזרים מטיול באירופה או אמריקה והם נדהמים מהיעילות של שירותים ציבוריים בסיסיים כגון התחבורה הציבורית. כשאני אומר שאנחנו יכולים לאמץ את השיטות הזרות הללו, ואף לשפרן, אני תמיד מקבל את אותה התשובה: "כאן זה לא ילך. פה זה לא אירופה."
הורידו לנו אפילו את הסטנדרטים של החלומות והשאיפות שלנו. פעם המדינה הזו חלמה להיות "אירופה יהודית". פעם חלמנו להיות "אור לגויים", המקום שאליו העולם המתקדם יישא עיניו כדי למצוא את כל החידושים, כדי ללמוד על הקדמה. היום אנחנו מסתפקים בלשרוד. יחד עם זאת, כולם מרגישים שמשהו לא בסדר, אבל לא מצליחים לשים את האצבע על מה לא בסדר. ראינו את זה בתקופת המחאה החברתית. המחאה הזו איחדה מחנות, במצעדים הגדולים פגשתי אנשי ימין ששייכים למחנה הדתי-לאומי צועדים כתף בצד כתף עם אנשי מרצ. כי כולנו יודעים שמשהו לא בסדר, אבל קבוצה אחת חושבת שזה הריכוזיות, אחרת חושבת שזה מצוקת הדיור, אחרת חושבת שזה השחיתות השלטונית, אחרת חושבת שזה הכיבוש. האמת היא שכולם צודקים וכולם טועים, כי הבעיה היא כללית יותר והיא משפיעה על כל רובד בחיינו. אין לנו סטנדרטים.
המצב הזה לא ישתנה אם לא נשיב לעצמנו קצת מכבודנו האבוד. זהו הצעד הראשוני. שכל אחד ואחד מבני העם הזה יביט על עצמו ויגיד "מגיע לי יותר!". לא במובן החמדני, האגואיסטי, הצרכני וצר האופקים שלימדו אותנו לחשוב בו. במובן הרחב ועם זאת הפשוט יותר. מגיע לנו תחבורה ציבורית יעילה. מגיע לנו חינוך איכותי. מגיע לנו בידור איכותי. מגיע לנו חברה מוסרית יותר. מגיע לנו מנהיגים נקיי כפיים ומשכילים. מגיע לנו עממיות טובה יותר. מגיע לנו סטנדרטים.
כמובן שרק בגלל שנגיד שמגיע לנו, לא אומר שבאמת יגיע לנו. עלינו להרוויח את הזכות. עלינו לנסות להרים את עצמנו, לשפר את עצמנו. הסטנדרטים מתחילים בכל אחד מאיתנו. סטנדרטים של התנהגות, דיבור והתייחסות איש אל רעהו.
דוגמא לכוונתי: אני ואשתי הלכנו לקולנוע והבאנו עמנו נשנושים בשקיות. באמצע הסרט שנינו שלפנו את הנשנושים והשקיות הרעישו. האישה שלצידנו החמיצה פניה ואמרה "אוף, איזה רעש אתם עושים!". הערתה הייתה לגיטימית ומוצדקת, אבל האופן שבו בחרה להתבטא גרר רגשות כעס ומרירות מצידנו. אילו הייתה פונה בנימוס ומעירה את תשומת ליבנו לכך שהשקיות מרעישות מדי, היינו מיד מתנצלים ומפסיקים זאת. היא הייתה מרוצה, אנחנו לא היינו מרגישים כעס ומרמור, וכולם היו מרגישים טוב יותר לגבי סביבתם ולגבי עצמם. הבעיה של אותה אישה זה שאין לה סטנדרטים.
אז תרימו קצת את האף, במקום לרדת אל העם בואו ננסה להעלות את עצמנו ולקחת את כל העם הזה איתנו. בואו ניצור חברה טובה יותר, חברה משכילה יותר, מוסרית יותר, אדיבה יותר. חברה שבה כבוד זה לא כמה אתה צועק, או כמה אתה מפחיד את הסובבים אותך. אלא כמה אתה יוצר, כמה אתה בונה, כמה טוב אתה, כמה אדיב אתה.
אנחנו צריכים להחזיר את הבושה לחיינו. היום אנשים רבים חושבים שזה מביא כבוד "לא להתבייש". להפך. אדם בעל בושה הוא אדם בעל סטנדרטים לגבי עצמו. לחזירים שמתפלשים בבוץ אין בושה. אנחנו צריכים לשאוף להיות יותר מכך.
כי אם אנחנו לא נאמין שמגיע לנו יותר, ואם לא נוכיח זאת, למה שמישהו אחר יאמין לנו? |