אשתי ואני מבקרים אופן קבוע בבית אבות, פעם בשבוע מבקרים את חמותי.

בתחילה הרגשתי מעמסה, אחרי יום עבודה מתיש לנסוע

שעה לכול כוון בפקקים, לפחות שעה ביקור, זה לא היה קל.

אנחנו מגיעים בדרך כלל ביום שלישי, לאחר כמה ביקורים

גיליתי להפתעתי שהדירים ממתינים לנו בקוצר רוח.

כולם מכירים אותנו ומברכים אותנו, צמאים לתשומת לב.

עצוב היה לגלות שבני משפחות כמעט שלא מגיעים לביקורים.

אבל אני לא שופט אף אחד, כל אחד שיחיה עם מצפונו.

אשתי היא מגנט של אהבה, הזקנות מקיפות אותה ומלטפות.

היא זוכרת את כל הפרטים הקטנים, מעודדת אותן ומספרת להן

סיפורים מצחיקים, מדהים איך הן עוברת ממצב של בהייה באוויר

לערנות וחדות מחשבה, זה עצוב לראות אותן דועכות כאשר אנו עוזבים.

אני לעומת זאת מתמקד באנשים בודדים, בעיקר באדם ששמו ברק.

כל פעם הוא מדהים אותי מחדש, בדרך כלל אנו מתחילים במילוי

חלקים חסרים בתשבץ היומי בעיתון ותיקון טעויות.

ברק הוא אדם מיוחד, גבוה ויפה תואר, משכיל וגם מציל לשעבר.

אבל יש לו בעיה קטנה, מדי פעם הוא נמלט למקום אחר ונעלם

לכמה דקות, מנהל שיחות ערניות עם דמויות עלומות.

יום אחד לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו, לאן אתה נעלם.

הוא הסתכל ימינה ושמאלה ובדק שאין אנשי צוות מסביב.

הביט לתוך עיניי ואמר, "האם למדת את תורת הקוונטים".

אני פתחתי פה גדול בתדהמה, לא ידעתי מה להשיב לו.

לאחר שהתאוששתי עניתי לו. "למדתי פיסיקה ברמה של

חמש יחידות, לא מעבר לפיסיקה מעשית, אין לי שמץ של מושג

בפיסיקה תיאורטית".

הוא אמר לי, "יש לך שבוע ללמוד את הנושא, נמשיך את השיחה

בשבוע הבא, אני עומד להפתיע אותך."

אני נסעתי הביתה קצר רוח, מת מסקנות להגיע למחשב ולהתחיל ללמוד.

במשך שבוע שלם ניצלתי כל דקה פנויה ללימודים.

זמן, מרחב, חלקיקים, יקומים, עולם חדש ומרתק נגלה לפני.

עשיתי טעות והסתערתי על החומר ללא הכנה, הבנת היסודות.

אז עצרתי וחזרתי לניוטון, איינשטיין, למשמעות הזמן ומרחב.

אני חושב שהבנתי חלק מתיאוריות, אבל אני לא בטוח.

הגיע יום שלישי ואנו שוב בבית האבות ואני יושב שוב מול ברק.

"ברק למדתי כמה שאני יכול, יש הרבה דברים שאני לא מבין.

אבל אפילו המדענים הגדולים ביותר, עדיין לא מבינים.

לפחות את המושגים הפשוטים למדתי, אני מקשיב, דבר."

"יש לי בעיה, שמת לב, הרופאים קוראים לזה, שסעת, פיצול אישיות.

או כל שם ארור אחר.

אני חושב שאני עובר פשוט ליקום אחר."

"תסביר לי אני לא מבין."

"זה פשוט מאוד, אם תשב מולי מבלי לזוז, אני יכול לדבר איתך שעות.

משהו משובש במוחי, ברגע שהוא מזהה תנועה, יקום אחר פולש לתוכי.

אין לי שליטה על המצב, כנראה התנועה במרחב משבשת את הזמן."

"אתה טוען שתנועה במרחב שלך גורמת לך לקפץ בין יקומים."

"כן, אל תספר לאף אחד, בעיקר לא לצוות, הם יגדילו לי את מינון התרופות.

הם צרי מחשבה, לא מבינים כלום בפיסיקה, בתורת הקוונטים."

מאותו יום כאשר אני מדבר עם ברק, אני משתדל לא לנוע.

יושב כמו פסל קפוא ולמרבית הפלא הוא נשאר איתי מפוקס.

הוא לא עובר ליקומים אחרים.

אלון.