הלכתי לשירותים בקניון. בפנים חשתי צורך למשהו, יותר מעמידת גולם מול הקיר והמשתנה (אם תסלחו לי). נכנסתי, אם כן, אל אחד התאים. ניסיתי לעשות סדר בדברים: תלשתי רצועות ארוכות של נייר טואלט וריפדתי בהן את מכסה האסלה. אחר כך התיישבתי.

  ואז, אז חשתי משהו זוחל על הירך שלי. שפשפתי את הירך. אבל זה לא עזר.

התעלמתי.

עברו מספר שניות ושוב חשתי כאילו משהו מטפס עלי.

"מה זה צריך להיות?", לחשתי.

ואז אני שומע קול דקיק כמו בסרטים מצויירים.

אני מסתכל ימינה ושמאלה ולא רואה כלום.

ושוב נשמע הקול הדקיק.

ניהלתי דיון עם עצמי בקשר לתופעה. הגעתי למסקנה שזה כנראה הקול הפנימי שלי (אם כי עד היום לא ידעתי שיש לי דבר כזה), ונזכרתי שבעצם אני יושב על אסלה זרה. כשסיימתי את עיסוקי ומשכתי למעלה את המכנסיים, שמעתי את הקול הצרחני, הזעיר, אומר: "אני הולך איתך!". והייתה בקול נחרצות כזו שאינה ניתנת לערעור. רכסתי את המכנסיים. שטפתי ידיים ויצאתי.

הלכתי לקפה של סימון והזמנתי ספלון אספרסו. ואז ראיתי אותו, את הצעקן הקטן, שקוף, צלול כמו גרגר סוכר. כמעט בלתי נראה.

ופתאום אופס! הוא גלש פנימה לספל, עם צריחה דקיקה ונואשת. מיהרתי לדוג אותו בכפית. הנחתי אותו מתנשף בצלוחית. כשהתעורר, התנער והתיז טיפות זערוריות זוהרות.

"אספרסו כזה חזק אתה שותה?", שאל.

"חביבי!", אני אומר, "זה אספרסו גוסטו! נא לא לזלזל!".

והוא עונה לי בקולו הצייצני: "זה נשמע לי כמו קפה של פלצנים!".

"אתה יודע מה? אתה מתחיל להימאס עלי!".

נשארה שתיקה באוויר.

סיימתי לשתות והתחלתי לקום. היצור הקטן התעורר ונתן קפיצה ישר אל הכיס השמאלי בחולצה.

"רק בלי דגדוגים!", הזהרתי אותו.

"בסדר!", צייץ מהכיס.

"תגיד? לאן מועדות פנינו?"

"מה?", אני שואל, "אתה הולך ללוות אותי?"

"אני לא מלווה אותך! אני תופס עליך טרמפ".

"לי אין דעה חיובית על טרמפים", אמרתי.

הייתה שתיקה.

יצאתי מבית-הקפה והלכתי במרץ.

הקטנצ'יק מצא את דרכו מהכיס אל האוזן שלי.

עצרתי מול חלון ראווה. הדמות שלי השתקפה בזכוכית. התכופפתי וראיתי שם, בזכוכית, את הפיצקי הזה, יושב לו ממש בפתח האוזן. הזכוכית לא הייתה ממש נקייה, כך שלא הצלחתי להבחין אם יש ליצור ידיים, רגליים או זנב. ובעצם גם לא היה איכפת לי איך הוא נראה, וגם חשוב לציין שהתקשורת בינינו הייתה תקינה, אם כי, כל העניין לא היה ממש נעים ונוח.

הדממה כנראה העיקה על הפיצפון והוא שוב פתח את פיו: "לאן הולכים?", צייץ.

"אם אתה דווקא רוצה לדעת, אז אנחנו הולכים לספרייה".

"בשביל מה?"

"כדי לאסוף מידע על יצורים כמוך!".

הוא לא ענה. מן הסתם נעלב.

נכנסנו.

אמרתי לספרנית שאני מחפש חומר על חיידקים.

"איזה?", שאלה.

"קטנים!", עניתי.

"אתה יודע מה? תתחיל עם קוקים".

"מה זה קוקים?"

"סטפילוקוקים ומשפחותיהם", אמרה.

הלכתי אל המדף עליו הצביעה הגברת. פתחתי אנציקלופדיה ודפדפתי.

הקטנצ'יק התעורר, התמתח ואמר בשקט: "תעזוב אותך משטויות! זו לא המשפחה שלי בכלל!".

"אתה ממש מבין בחיידקים, אה?"

"אל תזלזל! תמיד החכמה מצויה אצל הקטנים!".

"מה אתה אומר?", השבתי בציניות.

יצאתי לרחוב ונכנסתי אל ברוך, הרוקח, זה שמדבר עם הרבה רי'ש כי הוא מ"דרון אנריקה".

"במה זכיתי לכבוד הזה?", שואל ברוך.

"אני, יש לי איזה חיידק".

"אני לא חיידק!". 

"מה זה היה הציוץ הזה?", נדהם ברוך.

"תציץ לי באוזן שמאל, ותראה!".

ברוך הושיב אותי.

"תשתה איזה אספרסו קצר?", שאל.

"ממש ממש הרגע, חיסלתי אחד!".

"טוב! שב!".

הוא שב עם זכוכית מגדלת ופנס זעיר. הציץ באוזן ימין.

"שמאל! שמאל! אמרתי לך! שמאל!".

ברוך מציץ ואומר: "ואללה! באמת יש משהו חי שמה. הוא מטייל לך בתעלת האוזן. אני לא מכיר אותו. הוא עושה לך משהו? הזיק לך?"

"לא! הוא סתם משגע אותי! תוציא לי אותו כבר!", אני עונה עם שפתיים סגורות מעצבים.

"טוב! טוב! לא לצעוק!".

הוא מאיר ביד שמאל עם פנס, לתוך האוזן. ביד השנייה הוא מגשש עם פינצטה.

"שמע!", אומר ברוך, "נראה לי שהקטנצ'יק הזה תופס א-הפינצטה ומושך אותה לבתוכו".

"אתה השתגעת?!"

"סתם! סתם! עבדתי עליך", אומר ברוך, "אבל, שמע! אני לא מצליח. הוא זריז, הקטן הזה".

ואז הוא שולף מאחת המגרות, צינורית זכוכית ארוכה ודקה.

"עכשיו!", מכריז ברוך, "עכשיו הוא לא יתחבא ממני!".

הוא מניח בעדינות (ברוך הוא בכלל בן-אדם עדין), ובכן הוא שם בעדינות את הצינורית בתעלת האוזן ואת הקצה השני הוא שם בין השפתיים שלו, ושואף ממנה בבת אחת. אחר כך הוא מדליק את הפנס ומציץ פנימה.

"שמע!", הוא מכריז, "חביבי! האוזן שלך נקי נקי!".

אני מתפעל "יופי! באמת תודה, ברוך. אתה עשר!".

ופתאום הוא מתחיל להשתעל.

"ואללה! בליתי משהו!"

"אומרים: בלעתי!", אני מתקן אותו.

הלכתי הביתה, כמו שאומרים, שמח וטוב לב. 

אני פותח את הדלת.

אשתי שואלת: "תגיד! לא לקחת איתך את הסלולרי?"

"למה? מי מת?""

ברוך הרוקח מצלצל הנה כל חמש דקות ומספר שהשארת לו איזה חיידק בתוך הפה. לא בדיוק הבנתי על מה הוא מדבר!".