הגיעה העת בשנה של אסיפות הורים, ואני כמורה קורסת. כל כך הרבה גיליונות הערכה ולהיזכר במה הילד עשה במהלך החודשים האחרונים ולחשוב איך אני משבחת אך גם מסייגת במי שצריך שההורים שלו יכנסו לתמונה. אי אפשר להתחיל עם הדברים הרעים, צריך להתחיל בגישה חיובית, ילד נלהב או רגיש, אי אפשר לספר ישר שהוא הרביץ לילד אחר או נכשל. במהלך השנים גיליתי שההורים לא יודעים הכל, שהילדים לא נוטים לשתף בהכרח ואפילו הורים שחושבים שהם מאוד מודעים ושותפים מלאים גילו אצלי בכיתה דברים שכמעט הפילו אותם מהכסא.
אני כאמא יודעת מה זה, אני בעצמי הופתעתי לגלות על בעיות חברתיות שלא ידעתי על קיומן ועד ציונים גרועים שהוצגו לי אחרת, שקרים קטנים שהפכו לתרמיות גדולות שהציבו אותי בפני הילד כעוס אך גם עצובה, בשבילו. קשה לגלות שהילד שלך הוא לא מה שחשבת ומצד שני, צריך לזכור שגם אנחנו כילדים היינו כאלה, ניפחנו מחמאות עד השמיים וטשטשו עלבונות. אני עצמי לא הייתי תלמידה טובה ואולי זו גם הסיבה שאני מורה טובה, כך לפחות אומרים לי, כי אני לוקחת הכל בפרופורציות ומבינה שבית ספר זה שלב חשוב בחיים אבל שלא כל עובדה בהיסטוריה או שיר בספרות קריטיים להצלחה של הילד. בקיצור, אני מורה שפויה ואני מאחלת להורים שהם ידעו לקבל את הילדים שלהם כפי שהם, לחזק אותם ולכוון אותם נכון ולא להתאכזב, כי ילדים זה שמחה לא אכזבה.
|