קו  405.האוטובוס בבירה מתקשת בתחנה ככלב ליד הדלת בבוקר . בין המושבים מתנדנדת חיילת.  ביד אחת היא   לופתת  עמוד  ובאחרת  היא מחזיקה סידור שעשה הרבה קילומטרים. כשמתחילים לנסוע אופקית היא נעה אנכית- גופה  מצייר  בסיבובים תנועה של גולשת סקי .לסיום היא משתחווה כלפי שמייא ומתרווחת  על הכיסא לא לפני שיד ימינה מחליקה  על  תפיחת התחת.הכול מושלם. אל קצות שפתיה מתגנב חיוך צנוע. היא מדביקה לסידור נשיקה מתוקה מיין  וטומנת אותו בתיק שחור.עכשיו אצבעותיה גוללות את  דפי הפייסבוק. בספר שאני קורא בנסיעה , אלברט  איינשטיין מתנצל על שהוסיף קבוע קוסמי כדי  לאזן משוואה המנסה לתאר יחסי כוחות במימדים גלאקטים. זה כמו להכניס מספר לא מוסבר- נקרא לו אלוהים- אל  הלא מוסבר כדי  למצוא את מה שאנחנו החבאנו . למה מה?
 

נתן זך ישב לפני. צעיף אדום ,חליפה כחולה ושיער לבן סרוק היטב סביב  קרחת קטנה שזופה. באגף הפתוח  הקר של בית הקפה לא היו אנשים מלבדנו. פנסי הרחוב השתקפו בשלוליות. מול- ברחבה המרוצפת נכנסו זוגות צעירים לקולנוע. היה בידם כל הזמן שבעולם  .ריבועים של זכוכית  הבניין ספגו ברקים ורעמים  וטפטפו גשם של זהב.מדרגות עלו וירדו  על פני תמונה  של שחקנית בלונדינית. גביע פופקורן לבן החליף ידיים.מכונית נסעה בהילוך אחורי ונכנסה בעמוד סמוי .פצפוצי בקליט נשרו  בארץ. אנשים בלבן נהרו אל רקיעי הקבלה לתפוש ראש טוב  .

נתן זך הרים  את עיניו  מהכוס והביט.התכופפתי  בזווית והצצתי עליו מהצד. הוא הרים את הצ'ייסר ומזג את ריקנותו אל  כוס הבירה .הוא ראה נכוחה את המציאות החומקת ממנו  דרך צוואר בקבוק.הכל בסידר נתן?שאלה אותו המלצרית.בסדר יהיה רק בקבר,הוא אמר,אז יהיה הכי בסדר.היקום  על פי זך הלך והצטמצמם  ואורות  רחוקים בעיניו נסוגו  בריבוע  ובמהירות.

למה קבר?הרמתי קול.אתה חשוב לנו.דברתי בשם העם.הוא קרא לי ואחז בידי  בחוזקה.האיש בן השמונים ומשהו  מלא און באצבעותיו.אני אוהב אנשים אמר לי ושונא זיכרונות.על השולחן הבחנתי בספר של אריך פרום על אומנות האהבה.שו הדא הייתי רוצה לשאול אותו בערבית .אתה ? אהבה?במבטא הייקי אמר-בעוד שבועיים יהיה בטלוויזיה סרט עלי,ואני הוספתי –על המשורר הגדול בדורנו.הוא הסתכל בעיניים צלולות ודועכות כאחת  ואמר-על משורר גדול. התקשתי לעוזבו.אמרתי לו שהיה לי נעים לשבת מאחורי גבו כי שיריו דברו אלי בהילוך חוזר .לא אמרתי לו שהוא מדבר עם עצמו וכל מילה היא מלמיליאן.

קו 18 ירושלים..שני קולות מאחורי  עורפי מייצגים שני צעירים בני בלי גיל.קול אחד אומר לאחר-כמה אתה חושב היו לי עד עכשיו? והמשיך-מיכל ונועה ואיילת ובת אל ומוריה וסוזי התיירת ואביטל וכנרת  ועם רחל רק התנשקתי.הקול מספר שתיים נאנח.שכחת את ליטל.נכון .נראה לך מספיק?שאל קול אחד והוסיף בחוסר נחת-הייתי רוצה יותר.בגילי זה קצת.קול מספר שתיים גיחך.הוא טבל בחוויות חברו והקצף פרח מפיו בועות בועות.הם ירדו לפני וילקוטים על גבם.תלמידים רכי לחיים.אטומי מבט.מקסימום בני שש עשרה.בערב קראתי בעיתון שלצ'רלי צ'פלין היו שלשת אלפים נשים.גם הוא חיפש את אמא.
 

מה יש לסדין שלי?הוא לא נאחז במזרן יותר מיומיים. גם השמיכה  מרדנית ומסרבת לעטות ציפית.אין לה כפתורים היא לוחשת לי.קר בירושלים .בארבע מתעורר המואזין האלקטרוני.הוא זועק עד שהכול מתעוררים ואז חוזר לישון.בחמש מגיע הגבאי. בצעד נמרץ הוא נוקש על המדרגות. לחצני המזגנים מופעלים. רעש עמום לא נקי מבריח את הציפורים.משקפיים עקומי זרועות מתחבקים עם קליפות קלמנטינה.המחשב פרוש הפוך כמו ספר. ארבעה ספרים צבעוניים מחכים כבר בתור ליד הרגליים. ג'יסס שכחתי להוריד את הגרביים.

שקעתי ונמנמתי ובחלומי חשבתי כך-אם מוצאים את  המנין  ולאן מהחיים נפטרים מרוב הצרות.הדרך פתוחה לא רק לראות את הפלא אלא להכיר שאני -גם אני -הוא חלק של הפלא.נותר  רק לבטל את "הטוב והרע" ולחזור לסיבוב שני  בגן עדן..יש הנחה למבוגרים הנוסעים בתחבורה ציבורית שאין להם תום במערכת החיסון וחום במערכת החיבוק