את חולמת, ילדים שלא משקרים, פרחים וחיוכים, שקרים קטנטנים מבצבצים מהפינות, בחנויות מוכרים סיוט נצחי לכולם, ליטופים מרפרפים על צלקות שחורות, אשליות טרופות לנפש אדישה.
אצל קנדיד הייתה בטן ריקה להחריד, ממשיכה לנסות לפלוט מה שכבר איננו שם, ואילו אנו בולעים הכל ללא חשש, עוד מהרפש שנוזל מהחוטים, מהאוויר עצמו. אדוני הארץ הפכו לתולעי שופכין.
דממה דקה ומיד אמרתי שכל חיי שיקרתי, בשר המתים נצבר על מדורת השבט הזאת, הבלי רוח נטמנים בתאווה, נשיקות תפלות מלחלחות פצעים מחרישים, אמיתות אחרות גורמות לי בחילה. |