ב-1950 היתה רינה גורני תלמידת שנה א' בבית הספר המנדטורי לאחיות,  ששכן בבית חולים 'הירקון' בתל אביב.   כמו חברותיה לכיתה, גם היא  הופנתה לבי"ח 'פרדס כץ', כדי לטפל בתינוקות הפוליו.

"עד היום אני רואה את התינוקות האלה. רק הראש מציץ החוצה". היא  אמרה לי בטלפון, נאנחת. "וגם את הפה הפעור שלהם אני זוכרת. והשפתיים שרצו אוויר". "הגעתי ל"פרדס כץ"  כשהייתי ילדה,  בת   שמונה עשרה,  במעבר ישיר מרחביה, ירושלים. -- 

"התינוקות  רצו לנשום", היא אומרת -- "רצו לנשום".--  "אבל ריאת הברזל לא יכלה לעזור להם" הוסיפה,  קולה סדוק.  "הכניסו  את התינוקות  לגליל ברזל, שלא שווה כלום.  כלום. תארי לעצמך, לקחו  את התינוקות, שהשיתוק כבר פגע בשרירי הנשימה שלהם,   והכניסו אותם לתוך ריאת ברזל של מבוגרים".


לקריאת הקטע המלא לחצו מאירה וייס


פרופ' מאירה וייס,
 אמריטוס באוניברסיטה העברית/ כיהנה כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה,
כיושבת ראש לימודי המגדר באונ' תל אביב וכיושבת ראש האגודה האנתרופולוגית
הישראלית. פרופסור מאירה וייס אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006)
ובאוניברסיטת בר-אילן (2007-2008).