"ציונות- מה הקטע שלךָ?",

תחת הכותרת הנחמדה הזו, נכנסת בכל פעם פינה אישית של משתתף אחר בבית המדרש לציונות.

זהו בית מדרש מיוחד, מורכב מצעירים ומבוגרים, חובשי כיפות בד ומטפחות וחובשי כיפת שמים. יוצאי קיבוץ ושכונות חרדיות, ראשי מכינות צעירים, משתלמי שבתונים חיילים משוחררים, עובדי מדינה, סלתה ושמנה של ארץ ישראל ועם ישראל. המשותף לכולם הוא שהם חשו רצון עז ללמוד ולהכיר לעומק את מקורות הרוח וההגות של הציונות.

היו אצלם חילוקי דעות קשים ונוקבים ובכל זאת, נכנסו כולם אל ארון הספרים הציוני.

ארון ספרים זה, למרבה הצער פחות מוכר ונלמד כיום ואולי גם בכך טמון אחד משורשי הבעיה של אובדן הצידוק המוסרי לזכותנו על הארץ.

אולם לא אוסיף להרחיב על בית המדרש, כיוון שהפעם אני רוצה לשתף אתכם ב'קטע' של חברה ללימוד שסיפרה לנו כך.

אז ציונות, מה הקטע שלי? שירי רחל.

כאשר הייתי ילדה, גדלתי כנערה באחד מקיבוצי הצפון. סבי וסבתי האהובים גרו בקיבוץ אחר, לא רחוק מאתנו. זכרון מיוחד יש לי מבית סבא. הספר שעיטר את  המדף בסלון ביתם. ספרים רבים לא כל כך היו להם בביתם וכקיבוצניקים, אותם שהם קראו בהם, לא היו בבעלותם. אולם, ספר אחד כן היה שלהם. גדול, עבה ומכובד.

זה היה ספר של שירי רחל. שירים ומכתבים.

רחל בלובשטיין, אותה נערה טובת עיניים מקבוצת כנרת, מחוות העלמות.

בכל פעם שהייתי מגיעה אל סבא וסבתא, היה סבא לוקח אותי לטיול בקיבוץ, מעין סיבוב של צהריים.

אני כמובן, רציתי מיד לגן המשחקים, אבל בתכנית של סבא, היו עוד כמה תחנות לפני.

הוא לקח אותי אל המכבסה והראה לי את בית האפייה הישן ועוד תחנות שונות מחיי הקיבוץ.

בכל תחנה הוא הסביר לי בסבלנות ובאהבה כיצד היא מתקנת תיקון בנשמת האדם ובנשמת העולם.

בכל תחנה ובין התחנות היה מזמזם סבא משירי רחל שלמדתי לאהוב ונפשי נקשרה בנפשה.

כאשר התבגרתי ונעשיתי נערה, נסעתי פעם כחלק מקבוצה, למסע בחוץ לארץ למפגש עם קבוצת נוער אחרת.

המסע היה מטלטל ולא פשוט, אך דבר אחד שקניתי לפני הנסיעה, היה איתי ועזר לי. הוא לא היה גדול ולא עב כרס, אבל עם הרבה רוח ונשמה. ספר כיס של שירי רחל.

וגם לצבא המשיך איתי הספר וכך, בבסיס, בשמירת לילה בטירונות, כאשר אני עומדת ושומרת על אוהל ריק בתוך בסיס מאובטח, איתי בשמירה, נמצאת המשוררת רחל. ומזכירה לי כנרת ומזכירה לי גליל ומזכירה לי בית ואהבה וסבא וגעגוע.

בכל זמן בחיי, עולה בי שיר אחר ומתאים וכעת בתקופה זו של ימי בחירות, עולה בי השיר הזה:

אתם בוודאי שואלים למה הוא עולה לי דווקא בימים אלו? 

התשובה היא שתחושותיי על הרוחות המנשבות במדינה בימים אלו, שהן רוחות לא טובות. לא רוח של חיים, יצירה וטוב, אלא רוח של הרס, של מלחמה ושל קלקול.

אלו ימים עצובים בעיניי, כאשר במקום לבוא ולהציג את העמדות השונות בגאון, את האידיאולוגיות השונות עליהן נשענות המפלגות בבסיסן, המאבק הוא אישי ושלילי. בנייה עצמית לא מתוך ערך עצמי, אלא מתוך רמיסת האחר ברגל גסה בצורה מכלילה ופוסלת אדם, מפלגה, או סקטור שלם.

רחל בשירה מתארת את המאמץ הדרוש על מנת לגול את האבן מפי הבאר. לגול את האבן, להגיע אל המים , אל מקור החיים.

בשבילי כבחורה ציונית בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מקור החיים הוא הציונות.

וכולנו רוצים להגיע אל מקור החיים, כולנו רוצים לשתות מן המים ולקבל כוחות חדשים לקראת כל ההתמודדויות שניצבות בפנינו. כולנו רוצים לעשות את המדינה לטובה יותר, לראויה יותר למתוקנת יותר. אבל בשביל להגיע אל המים, יש לגול את האבן הכבדה מפי הבאר. זו מלאכה לא לאיש אחד בכוח אחד, כי אם משימה שדורשת את מאמץ הרבים ונכונותם לסייע ולשתף פעולה למען מטרה משותפת. המשוררת רחל קוראת לנו במילים של קולות אחרונים ---

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!
מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר
שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל
אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

בתפילה לימים אחרים של בניה אחרת, משותפת מתוך אמונה, אחדות ויחד.

ושתהיה לכולכם בחירה מוצלחת ומשמחת.

באתר זמרשת אתם יכולים לקרוא את השיר ולשמוע אותו

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1276

http://www.zemereshet.co.il/FlashPlayer/player.asp?version_id=1293

מקור כל התמונות - גוגל תמונות. הזכויות שמורות לצלמים ולאתרים.