שמה אוזניות על האוזניים ולוחצת פליי. הווליום גבוה ואני מגבירה יותר. זה קצת גבוה מידי ואני מגבירה עוד קצת. האוזניות באוזניים שלי, אף אחד מלבדי לא שומע את המנגינה שלי, וזה יוצר לי מעין עולם.

מאפשרת לצלילים להיות חלק ממני. לווליום לשטוף אותי לקצב שלו.

הורידים שלי קופצים עם הבסים, הלב שלי פועם עם התופים, הדם שלי זורם בקצב הצלילים.

מקשיבה.

נוכחת.

המוסיקה הופכת לחלק ממני.

פתאום שמה לב שאני שרה. כנראה בקול רם, לא ממש שומעת את עצמי.

אני נזכרת בבחור הג'ינג'י, שליווה את ילדותי ברחובות ראשון לציון.

בדרך לביה"ס, כשהייתי צריכה לעבור אוטובוסים. מהאוטובוס הראשון שלקח אותי מהבית לתחנה המרכזית. לאוטובוס שלקח אותי מרחוב שקרוב לתחנה המרכזית, היישר לביה"ס.

שם, בתחנת הזמן הזו, בין שני האוטובוסים, במשך 3 שנים, כל יום, ליד התחנה, עבר שם הבחור הג'ינג'י, עם אוזניות באוזניים, רץ, ושר בקול רם כל כך את מה ששמעו אוזניו.

הידיים התנופפו לצדדים, הפרצוף הכתום האדים, הקול נישא אל על והוא רץ את עצמו בשירה גדולה, מול צחוקם של כל העוברים ושבים.

אני נזכרת בו המשוגע ובנו, הילדים והאנשים המחייכים. חלקם צוחקים.

האיש הכתום המשוגע.

הג'ינג'י עם האוזניות ששר. רוב התושבים בראשון הכירו אותו. אני מניחה שיש מי שזוכר גם את שמו. 

האוזניות מפרידות אותי מהעולם. שרה לעצמי על הספה בבית. מחייכת. נזכרת בבחור הג'ינג'י וחיוך ממלא אותי. איזה כיף שיש מי שרץ ברחובות בשירה ומזכיר לנו שזה בסדר להיות עצמנו. מול כל העולם :)

כשהצרות מתגבשות ליופי