http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/427/075.html 
הסיפור האמיתי של העוני בחירות הקרובות אנחנו רשאים לתבוע מהפוליטיקאים שיפסיקו לדבר על העוני וידברו עם האנשים החיים בתוכו. וחשוב יותר: שיכירו את המציאות ויגיעו לראות מקרוב את אלו שאין להם ברברה אפשטיין | 6/1/2013 16:49 ערב הבחירות, רבותי המועמדים, אבקשכם לפנות רגע מרצף זמנכם הסוער כדי לשים לב שאינכם לבד. גם אחרים עסוקים בימים אלה בבחירות, ואפילו בבחירות קשות מאוד. הבחירות של אנשים החיים בעוני הן קריטיות במובהק: לחמם את הבית או לקנות ספרי לימוד חדשים לילד? לשלם את החוב או לשלם עבור טיפול רפואי?
 מחטט בפחים צילום: יוסי אלוני
הבחירות המרות הללו אינן מסתיימות ב-22 בינואר. הן מלוות 1.8 מיליון ישראלים מדי יום. אתם אינכם יודעים על כך הרבה, כי אתם חיים ונושמים את השיח הציבורי, המתועל דרך אמצעי התקשורת. השיח התקשורתי על העוני אינו עוסק בבני אדם: הוא עוסק ב"תופעה חברתית". בראש ובראשונה, העניים הם תופעה סטטיסטית, מתגוררים בנתונים: 1.8 מליון בני אדם, אחד מכל שלושה ילדים. הם נמדדים באחוזים, מזוהים לפי היותם דרים "מתחת לקו".
השיח התקשורתי המסקר את החיים בעוני אינו עוסק באנשים אמיתיים. האנשים העולים על מונית הכסף או עפים על המיליון הם אמיתיים. יש להם שמות וסיפור. לעומתם, האיש המצולם ומקררו ריק, רק מתלונן על מצוקתו. הוא ריק ומצוקתו ריקה. איננו מתוודאים אליו באמת: אנחנו שומעים רק מילים קצרות, מתרשמים מהסדק בקיר או מהדמעה בקצה העין, מרחמים והולכים הלאה.
מי זה היה? למה הוא עני? ואולי הוא אני?
השיח התקשורתי מתמקד בלא מצרים בבעלי הכוח, בטייקונים, במצליחנים. הוא קושר להם כתרים, חוגג ניצחונות ומבשר נפילות, מלעיט אותנו בפרטים סתמיים. כי החיים שלהם מעניינים: אלו שאנחנו חולמים שיהיו לנו.
השיח התקשורתי אינו עוסק באמת באנשים החיים בהדרה, בבידוד חברתי, העוסקים כל היום בלחפש את מה שאין. אלו שהזדמנויותיהם התמעטו, שחיים חיי רגע, מתלבטים אם לשלם חשבון חשמל או לקנות בגד. אלו החיים בלא מנוחה, מחוב לחוב, וכבודם נרמס. לאלו יש מעט הזדמנויות להרגיש "רלוונטיים", הם לא "חדשות". הם אינם זכאים להוקרה: איש לא רוצה לחלוק עמם יום קטנות. חוקרים כינו זאת: "העניים הבלתי נראים". אז מה הסיפור של החיים בעוני? קודם כל, הם סיפור נפרד. כמו לנוכח החנויות היוקרתיות בכיכר המדינה, אנשים החיים בעוני אינם חלק מהסיפור החברתי. הם עומדים בחוץ, מציצים מבעד לזכוכיות, רואים עצמם במראות, אך לא יכולים להצטרף למאווים של זולתם.
האנשים החיים בעוני מציצים, אך אינם מרשים לעצמם לחלום על הצטרפות. הם נדהמים מול פני העושר, תמהים כשמישהו מרשה לעצמו "לקנות חופשה" בחו"ל, שעה שהם סופרים שקלים כדי להבטיח את לחמם.
שנית, הם סיפור של דחק. הם נדרשים לתאר את מחסורם, להציג לראווה את ההיעדר והחולשה, לשיר את שיר הכאב. טובי הלב מעניקים להם מנדבת ליבם, לעתים בסתר, ולאחרונה - בתוכניות טלוויזיה מיוחצנות.
שלוש, לרוב הם מתויגים: "המזרחים", "החרדים", "הערבים", האתיופים", "הרוסים" ואפילו "הפליטים". מסוקרים כקולקטיבים, הנושאים סממני זרות. ולתג יש מחיר: הסוגיה אינה המצב הכלכלי, אלא העימות הזהותי. מה אפשר לבקש מהאזרחים? ובכן, מה נבקש מהמועמדים לכנסת?
ראשית, נדרוש שיגידו אמת. כולם יבטיחו לעשות כל אשר לאיל ידם נגד העוני. אבל אנחנו רשאים לצפות לעמדות מגובשות, ותוכניות קונקרטיות. לתבוע מהם אמת. את כל האמת ורק אותה.
שנית, אנחנו רשאים לתבוע שיפסיקו לדבר על העוני, וידברו עם האנשים החיים בעוני. ולא מעל לראשם. לחבר תוכניות יחד איתם.
שלוש, אנחנו זכאים לתבוע שייצאו מהבועה, ויכירו את הוד מעלתה המציאות מקרוב. בואו לשכונת הרכבת בלוד, בואו לכפר הבלתי מוכר, בקרו בקטמונים בירושלים, או בשכונת הבוכרים.
וארבע: אנחנו רשאים לדרוש שיעמדו במבחן העשייה. למשל, לא בהקמת "ועדת טרכטנברג", אלא ביישום ההמלצות. והאמת צפה בשעת משבר: לא בשעה שמפזרים, אלא בעת קיצוץ בתקציב.
ומה ניתן לבקש מהאזרחים?
אתם האזרחים, בעלי הבית הריבונים. אל תיכנעו להטעיות, או לסתימת הפיות של מוחקי הביקורת. דרשו מהמפלגות להסיר את האצטלות ולקבוע יעד לאומי לצמצום מימדי העוני, ותוכנית רב-שנתית לצמצומו.
שאלו אותם ללא מורא: מה עשית בשבילי? ומה תעשי?
ברברה אפשטיין- מנכ"לית עמותת סינגור קהילתי, עובדת סוציאלית קהילתית, חברה בפורום למאבק בעוני
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/427/075.html |