יצאנו ליום צילומים בדרום הר חברון, יום שלם בחברת נוער גבעות. לא מהסוג הקיצוני, דומים יותר לילדי פרחים שחיים בסגנון שנות השישים. שני קרוואנים על גבעה חשופה דרומית לישוב תקוע. קרוואן בנות וקרוואן בנים, גיטרות, תופים והרבה חלומות בהקיץ. סוג של מורדים בממסד הדתי, מורדים, אבל קצת מפונקים. שישי שבת עושים בחיק משפחתם, מורדים מיום א' עד יום ה'. בצוות היה במאי, צלם, איש קול, תחקירן ועוזרת הפקה ועבדכם. הצוות התחיל לצלם מוקדם בשעות הבוקר עד שעות הערב המאוחרות. בתחילה היה כיף, הוצאתי כיסא וגזיה והכנתי לי קפה. מתבונן בנוף בשלווה ושומע שירים ברדיו. לאחר כמה שעות הכריכים אזלו ואני מתחיל להיות רעב. ככול שהשעות חולפות הרעב מכרסם אותי מבפנים, אני משתגע. להקת חוגלות חולפת לידי, מקרקרות בשמחה. אני מדמיין איך אני מרים את נשק וצד אותם, עושה מדורה קטנה, ממלא אותם בזעתר שגודל פרא על ההר. עינוי מתמשך, לאחר ארבע עשרה שעות למזלי הסוללות נגמרו. חוזרים לירושלים ישר למסעדה, אני כבר יכול להריח את השיפודים. חומוס עם טחינה, חמוצים, חריף, פיתות חמות, לא רוצה הרבה. לוחץ על דוושת הגז והריר מרטיב את הרצפה. לפתע הצלם פותח את פיו, "פתחו מסעדת גורמה צרפתית בירושלים. אולי היום נשנה קצת ונלך לאכול שם". אני שם את ידי על קת האקדח, עוד מילה אחת ואני יורה. פרץ התלהבות עבר בקרב יושבי הרכב ואני דועך לדיכאון. מסעדת גורמה צרפתית, אני הולך למות, תנו לי פיתה חמה עם בצל. באין ברירה השלמתי עם גורלי והזדחלתי אחריהם למסעדה. השף קיבל אותנו בסבר פנים יפות והמליץ לנו על מנות ראשונות. נתתי להם להזמין לי, המלצר חוזר עם דוגמיות של סלט. אני טועם בשקיקה, שוד ושבר הסלט מתוק. לחץ דמי מתחיל לעלות, אני מבחין בקערה מלאה בלחמניות קטנות בשולחן הסמוך , מסמן למלצר, "אני רוצה כזה, אבל, ויט ויט", מהר בצרפתית. אני מחסל לחמנייה אחר לחמנייה עם כמות עצומה של חמאה. השף מגיע לשולחננו וממליץ על מנות עיקריות, מולים, שרימפסים. אני רוצה אוכל, שואל אותו, "יש סטיקים, אני רוצה סטיק גדול וצלחת גדולה של צ'יפס וסלט ירקות לא מתוק, מלוח עם בצל ופטרוזיליה". השף נהפך ללבן וקיבל סחרחורת, נאחז בשולחן כדי לא ליפול. הוא התחיל לגמגם, "צ'יפס אצלנו, אנחנו מסעדת גורמה, מראד". חרא בצרפתית, "תראה חבוב, למדתי שנתיים צרפתית, לא זוכר כלום. אבל מראד, אני זוכר, אני רעב, תן לי אוכל בבקשה". "אתן לך את הפירה המיוחד שלנו." "טוב תודה, אמרתי לו בקוצר רוח". המלצר חוזר עם צלחת ענקית ועליה סייטק ענק מעורר תאבון. שתי חתיכות גזר גמדים חתוך בזיגזג, ערימת פירה בגודל אצבעון. בצורת פרח, וציור מופשט על הצלחת, של רוטב כל שהוא. אני פורץ בצחוק ולא יכול להפסיק, החברה שואלים אותי מה קרה. "תסתכלו על הפירה והסלט", אוסף את הפירה עם המזלג. הוא לא כיסה אפילו חצי מזלג, כולם פרצו בצחוק היסטרי. השף יצא מהמטבח ובידו קנקן קטן, מבלי לשאול שפך רוטב על הסטייק שלי. אני מגמגם, "מממממ.........ה. עשית". "זה חלק מהמנה, רוטב רימונים מתוק". אני מתחיל לראות כתמים שחורים, ספק ממלמל, ספק בוכה. "למה, למה, מה עשית." הוא אומר לי,"זה טעים תטעם, תטעם, בבקשה". אני חותך חתיכה קטנה מהסטייק ומכניס בהיסוס לפי, מתוק. לחץ הדם שלי עולה, יש לנו צלם, במאי, איש קול, הבה נסריט סרט. סרט על רצח במסעדה צרפתית, יש לי את התסריט בראש. הסועד קם בקפיצה מהכסא ושולף את העוזון מהתיק. יורה את כל המחסנית בשף, זורק את העוזון על השולחן. שולף את אקדח הגלוק ומסיים עליו את כל המחסנית ויושב חזרה על הכסא בשלווה ואוכל לחמנייה עם חמאה. העוזון בתיק והאקדח עלי, חסר רק אומץ והוא נגמר לי עם הסלט המתוק. לאחר הארוחה הארורה, אני מוריד את החבורה העליזה במשרדי ההפקה וטס לתלפיות לדפוק מעורב ירושלמי עם הרבה חריף. אלון.
|