כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    רכבת ההרים של החיים

    ובחלומי חזרתי לבית ספר התיכון

    8 תגובות   יום רביעי, 9/1/13, 20:36

    ''

     

     

    בלילה, בשנתי, חזרתי לחצר בית הספר בהפסקה הגדולה. כשהסופה השתוללה בחוץ ואני ישן בין כרים ושמיכות, מגונן ושמור היטב, מתחבא מפגעי העולם האמיתי, אז נגלה אלי העצב החשוף שמתעתע בי עד היום. החדר קפוא ואני בתוך הפוך, רק קצה האף מציץ לתוך החלון הפתוח שלראש המיטה, מתענג על הסופה.

     

    ובחלומי חזרתי לבית הספר התיכון, לחצר בית הספר בהפסקה הגדולה. כיתה י'. ילד אחד שמנמן ולא כל כך מחובר לכלום, יושב על הגדר עם מכנסי Lee, חולצת בית ספר ואולדסטאר לבנות, ובוהה בבנות של י' 2. בוהה. עורג. מתאווה וחומד. שוקו משקית ורבע לחם שחור וטרי. עיניים גדולות. משתוממות. חבורה של ילדות עם חזה טרי, עכוז גבוה וקלילות בלתי נתפסת.

     

    ראיתי את לילך במרכז חבורת הנשים הצעירות האלו. משקפי השמש הגדולות כרכו את שיערה על מצח גבוה, כגשר אשר הבליט עצמות לחיים בולטות, עיניים גדולות, ואף נישרי ומחוטב. הבטחתי להביא לה את המחברת בהיסטוריה. קבענו להיפגש בהפסקה הגדולה. התכוננתי לזה מהבוקר. שיננתי מה להגיד ואפילו התאמנתי בחיוכים אדישים מול המראה. אני אזמין אותה לסרט. אזמין אותה לגלידה. אציע לה להיפגש אחרי בית ספר. באתי כולי דרוך ומוכן. ממוקד. חדור מטרה. לי כאבה הבטן, והיא כלל לא זכרה שקבענו. לא ראתה אותי. לא זזה מחבורת הבנות שלה. התעלמה מקיומי. רציתי לברוח. לחזור לכיתה, גם ככה עוד מעט צלצול. מי צריך את הלחץ הזה. אבל פתאום מצאתי את עצמי פוסע לכיוונה. הולך לאיטי לתוך החצר, ללב ליבה של טריטוריה זרה ששמורה רק למקובלים, למצודדים, לקלילים, לנראים, לאלו שראויים למרכז החצר של ההפסקה הגדולה.

     

    והזמן התמשך והתארך כאילו מגחך עלי בחלומי ממרחק שנות דור. ופסעתי צעד אחר צעד לתוך חצר בית הספר. הזעתי במיטה בתוך הפוך ובכל זאת יכולתי לשמוע את קולות ההמולה של ההפסקה הגדולה. את צרחות הילדים, את הקולות ממגרש הכדורגל, את מערכת הקריזה ממנה בקעו צלילים חורקים של היוריטמיקס. ככל שהתקרבתי לחבורת הבנות כך כבדו צעדי. השוקו והלחם תקועים לי ביד והתיק עם מחברת ההיסטוריה על הכתף. ואני מתקרב וכל גופי צועק. לך משם. ברח משם. זה לא המקום שלך. מה בכלל אתה חושב לעצמך? שלילך מ - י' 2 תראה אותך, תרצה אותך, תסכים לך? הרי זאת לא הליגה שלך. הרי היא לא רואה אותך, הרי אינך ראוי עבורה. הרי אתה שקוף. אבל אתמול בספריה היא חייכה אלי כזה חיוך מתוק, כשביקשה לצלם את המחברת. אבל בשכונה לפני שנתיים כששיחקנו הנז-אפ בפורים היא התחבאה איתי מתחת למחסן של אבא של דודו. ורק עכשיו, כשאני מתקרב ופוסע וממש כבר ליידן, היא נראית כאילו היא לא זוכרת.

     

    התעוררתי מרוגש עם חום ועם גרון בוער. חושך בחוץ. לפנות בוקר. גשם ניתז על המדרכה מתחת לחלוני. כל הגוף שלי רועד. מתוח ומפוחד התהפכתי לצד השני. שמח שאני במיטה הבטוחה שלי - 30 שנה אחרי, ומצטער שאני לא באמת באותה חצר הרת גורל. עצמתי את עיני ונרדמתי שוב. לילך לקחה את המחברת. אמרה תודה ולא חייכה. סובבה אלי את הגב וחזרה לקשקש עם חברותיה. הסתובבתי וחזרתי על צעדי. עקב בצד אגודל. בצעדים מדודים. חזרה לגדר הבטוחה בקצה החצר. חזרה לעץ הפיסטוק. לך לאט אמר אני הבוגר לעצמי הילד. אל תרוץ. שלא יראו כמה אתה בורח. שלא ישימו לב כמה אתה פגוע. אל תראה. תגונן על עצמך. תעצור את הדמעות. צעד אחר צעד חזרתי למקומי הטבעי בקצה החצר. פגוע ומאוכזב ובו זמנית חש הקלה והשלמה. כמה טוב לחזור לגדר. כמה טוב להיות בתוך הפוך כשסערה בחוץ. כמה טוב שוקו עם לחם טרי.

     

    30 שנה בדיוק חלפו. אני איש בוגר עם שני ילדים בתיכון ואני עדיין חושק בלילך. כל פעם בלילך אחרת. גדלתי. צמחתי. בגרתי. החכמתי. למדתי עולם ובריות ועדיין אני מתאווה לנעורים קלילים וחסרי דאגות. עדיין נמשך לנשים נוצצות ומלאות בעצמן. נשים עטופות הילה של אושר וחוסר נזקקות. עדיין מרגיש הכי נוח בקצה החצר או בבית שלי עם שוקו ולחמנייה. עדיין מרגיש בלתי ראוי ושקוף.

     

     

    התקלחתי שעה במים רותחים והכנתי לי קפה חם, שחור, גדול וחזק. הדלקתי סיגריה וישבתי לשולחן הכתיבה שלי. לא הדלקתי את המחשב, אלא שלפתי את המחברת הצהובה וכתבתי קצת על פיקסמן שלא עמד בפינה מבוייש. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/1/13 07:41:
      כיף היה לקרוא
        26/1/13 17:01:
      גם אני חשקתי בלילך, או יותר נכון - להיות לילך. עשיתי זאת, זה באמת כיף גדול. ואתה, כתבת יפה. לפעמים לחמניה ושוקו נותנים עוגן של ביטחון וגם הכי טעימים.
        15/1/13 19:43:
      "ואני עדיין חושק בלילך" תסתכל על חצי הכוס המלאה - ואם מפסיק לחשוק בלילכיות? נשמע הרבה יותר גרוע....
        14/1/13 16:36:
      כמה אתה טוב
        11/1/13 21:35:

      שתלכנה לילך או תבואנה לילך

      וזה אותו הילד.

       

      אהבתי 

        11/1/13 20:04:
      נראה לי שכדאי לשתות שוקו חם. מנחם .אוף, תמיד רציתי להיות לילך....אני עדיין נמשכת ללילכיות... אל תדאג:) איפהשהו יש לילך שמחכה רק לך:)
        11/1/13 10:17:
      בוקר טוב , אנשים עטופים במה שאנחנו מייחסים להם :-) לא יותר ולא פחות . keep on shining , dear
        9/1/13 21:51:

      אני בצד שלך, לא סובלת את לילך והנגזרות שלה.

      מפתיע כמה זמן אנחנו נושאים איתנו את הרוח של הדברים

       את היש ואת האין.

      פרופיל

      t o t a l
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      תגיות