כותרות TheMarker >
    ';

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    הלוויתן

    0 תגובות   יום חמישי, 10/1/13, 18:38

    http://cafe.themarker.com/image/2795807/

    ''

    סיפור מתאים במיוחד לתקופה זו של טרום בחירות ובעצם גם לשאר הימים...

    הלוויתן

    חזרתי מיום עבודה מתיש במשרד, חטפתי דבר-מה להרגיע את בטני המצומקת וחשתי למחשב, רק לכמה דקות לבדוק דואר במבט חטוף. זה ארך שעות מספר כרגיל. כיביתי את המחשב בצער רב. כמעט נרדמתי במקומי, מצחי כמעט נחבט במקלדת...

    טוב לא יהיו לי לא חלומות פז וגם לא סיוטים, הרהרתי בהקלה מרובה.

    התעוררתי או האם חלמתי חלום, אור יום הציף את חדריי, וסובבתי בהם לראשונה להפתעתי. פריטי ריהוט מודרניים, חדשים לחלוטין  מפוזרים סביב על שטיחים פרסיים מקיר לקיר. ידעתי שזו הדירה שלי אך דומה שהייתה זו הפעם הראשונה שלי בה.

    אור זרם מהחלונות הצרפתיים ורוח קלילה נשבה מהמרפסת. יצאתי אליה ונוף ים מרהיב נגלה לעיניי, ים חלק כראי כשלולית ענקית נפרשת עד לאופק.

    ביתי הנאה בן שתי הקומות היה חלק אינטגרלי מהחוף, בעוד משמאל ומימין התארכו רצועות של חול לבן ובתולי; אחוריי מצוק וורדרד ונישא. מתרחצים לא ראו עיניי רק רוח הים הקלה וריח המלח מלא את נחיריי.

    אנחה קלה הגיעה לאוזניי. העפתי מבט למטה פעם נוספת ואכן ראיתי גוף עצום מידות של לווייתן. את ראשו לא יכולתי לראות רק את גופו וזנבו ראיתי. סירת דייג הופיעה לפתע, מנוע הדיזל שלה רעם כמו מנועו של הליקופטר. אדם בודד ניצב על חרטום סיפונה בחזה חשוף. אוחז גליל של חבל עבה בידו השמאלית.

    סירת הדייג עצרה סמוך למרפסתי, עוגן לא הושלך מירכתיה או מחרטומה, אולם האדם הזה בחזהו החשוף האוחז בגליל החבל, דילג מעל חרטומה ונע על המים בקלילות כמו על חוף מבטחים. הוא הגיע לחוף ככל הנראה בצד שמאל של מרפסתי, לא יכולתי לראותו. הלכתי לפינה השמאלית של מרפסתי והצצתי למטה  וראיתיו מטווח קרוב ביותר. הוא הפנה אליי מבט מלא בוז להפתעתי, אולם זה לא ריפה את ידיי.

    'באת אני מבין...'

    'אם אתה מבין לשם אתה שואל?' הוא השיב בכעס.

    'חשבתי שמוטב לקשור זנבו ולמשוך אותו בחזרה לים.'

    'זה לא עסקך!' הוא השיב בחימה שפוכה, וחזר לסירתו מהלך שוב על פני המים – ויותר לא ראיתיו גם לא את סירתו.

    הוא יכול היה לפחות להניח לי לראותו מפליג לאופק. הרהרתי מאוכזב. האם הוא עד כדי כך רגיש או יהיר? לא ידעתי לא הייתי מסוגל להחליט במה דברים אמורים.

    ירדתי לחוף לצד ראשו העצום של הלווייתן. טוב אני לא יונה, אלוהים לא שלחני להזהיר את תושבי נינווה ופיו של הלווייתן הזה לא היה מספיק גדול כדי לבלוע אותי – לא דאגתי. שלחתי את ידי השמאלית...

    'אל תיגע בי!' רטן הלווייתן בשפת אנוש.

    'אני רוצה לדחוף אותך בחזרה לים.'

    'אני לא צריך את הטובות שלך, אני אסתדר.' הוא מלמל מניע בקושי את שפתיו הגדולות. 'תפסיק לנעוץ בי עיניים,' הוא הוסיף. 'האם אתה מופתע לשמוע אותי מדבר?' הוא גנח או שמא צחק. 'ובכן נפלטתי על חופים רבים ברחבי העולם, וכל כך הרבה יצורים קטנים כמוך ניסו לעזור לי, כך שקלטתי את השפה המפגרת שלכם...'

    'השפה המפגרת שלנו...?!?' גמגמתי נרעש.

    'אתם אף פעם לא מבינים אחד את השני, האין זה כך? מלה בודדת אחת בשפה המגוחכת שלכם יכולה לגרום לצרות צרורות.' הוא השיב משועשע ופתח את פיו כמו היה זה חיוך סרקסטי. הוא הפליט עוד כמה גניחות או שמא היו אלה פרצי צחוק מקוטעים, דחף עצמו לאחור בסנפיריו ונטש אותי בדד על החוף.

     

    © חיים קדמן 2008 – כל הזכויות שמורות.

    דרג את התוכן: