כחצי שנה אחרי א' פגשתי את שין, המאהב שלי למשך כמעט שנה...

עם שין היה הכל ולמעשה לא היה כלום..

הרשתי לעצמי להיות אני, לדבר, לצחוק, להזדיין אבל לא לאהוב ולא להיות נאהבת.  

הרבה זמן עם שין, התפוצצה פרשת א מבית הנשיא.

אני זוכרת אותה, במסיבת העיתונאים,

מדברת על מסכת ההשפלות שעברה מידי קצב.

אני זוכרת את תחושת ההזדהות שלי.

אני זוכרת את הבלבול שהייתי שרויה בו,

אני זוכרת את עצמי מתהלכת ברחובות העיר ההומים,

חגיגות הלילה הלבן של תל אביב,

וברקע ערן צור, ומולי שין

ואני לא יכולה לשאת אותו, את המראה שלו.

ברחתי לפינה צדדית, מתחבאת בקהל,

מקשיבה לערן צור, 

 ואני בוכה

(http://cafe.themarker.com/view.php?t=120927 )

אני זוכרת, שכמה ימים אחר כך, היתה ההפגנה הגדולה בכיכר,

נגד החלטת היועץ הממשלתי,

אני זוכרת את האווירה,

 ושוב, מצד אחד אני מזדהה,

וחשה שוב את רגעי ההשפלה,

הכאב והבושה שנשאתי עימי, 

אבל לא מוצאת את מקומי,

 ושוב אני חומקת הצידה לאיזו פינה,

 ואני נתקלת בשין... הצלחתי לחמוק ממנו...

אני זוכרת את עצמי יושבת על הספסל בשדרה,

כולם מתחילים להתפזר מההפגנה,

 ואני מנסה למצוא את שלוות רוחי. מבינה שככה אי אפשר להמשיך. התחלתי להתנתק משין, יצאתי עם כמה בחורים, זה לא היה זה. 

 יום אחד ישבתי במסעדה, על הבר,

פתאום נתקלתי בזוג עיניים.

מהרגע שראינו אחד את השניה, לא הצלחנו להסיר את העיניים זה מזו.

ראיתי בתוכו את כל מה שהוא מנסה להסתיר.

מצאתי את עצמי נסחפת, מתאהבת, בגבר הגבוה הזה, שפתח אצלי במבט אחד, את כל מה  שהיה סגור כל כך הרבה זמן.
פתאום אהבתי,

פתאום הייתי נאהבת, פתאום הפסקתי להילחם.

גיליתי והבנתי שאני יכולה שוב לאהוב, שאני יכולה שוב להיות נאהבת.  

אין בי רצון לנקמה, אין בי חרטות, עברתי את הדרך שהייתי צריכה לעבור, לפעמים לומדים בדרך הקשה.  

עכשיו אני על סיפו של משהו חדש, לא יודעת מה יהיה בסופו, 

 אבל, שוב אני עושה עוד צעד אחד קטן קדימה.

מזכירה לעצמי, יודעת, שהביטחון שלי שב אלי,

שזה,  שברגל גסה ניפץ את כל אמונותי בנוגע לזוגיות, לאהבה,לביטחון שאנו צריכים לקבל מבן הזוג... אט אט הופך להיות רק זיכרון רע.

כבר אין לו אחיזה בי אני יכולה לעשות את הצעד הראשון,

הצעד הזה שכל כך חשוב בזוגיות.

 ששום דבר רע כבר לא יקרה לי.