"אם אתה עובד קשה, תקבל את שכרך". זה אחד מהדברים האלה שאמרו לנו כשהיינו ילדים. אחד מה"חוקים" כמו, כבד אחרים ויכבדו אותך, הרעים תמיד נתפסים והטובים תמיד מנצחים, אם תתעלם מהבריון הוא יעזוב אותך לנפשך, אם תהיה טוב במשהו אנשים יעריכו אותך. אלו הם חוקים טובים אבל זה קצת פשע ללמד ילדים לחיות את חייהם על פיהם, כי הם חוקים טובים בתנאי שקיימת מסה מסוימת של אנשים באוכלוסיה שעומדת בהם. זה לא המצב.
מנורת האזהרה הראשונה נדלקת לך כשאתה מתעלם מהבריון שמציק לך, אך מוצא זאת קשה יותר להתעלם מהפנס בעין שההתעלמות הזו עלתה לך.
הזמן עובר, אתה גדל ומגלה שדווקא אלו הקולניים, אלו הרעשניים ואלו שאינם מכבדים אחרים או את עצמם, חיים את חייהם בקלות רבה יותר, מקבלים יותר וסובלים פחות, מאלו המנסים לכבד את עצמם ואת הסובבים אותם.
פושעים לא תמיד נתפסים, חפים מפשע לעיתים נכלאים או גרוע מכך, ובכלל כל הקווים להגדרות טושטשו עד שאינך יודע עוד מה זה אומר להיות "רע" או להיות "טוב". כי רוב האנשים מעדיפים את הטשטוש הזה, ככה שהם יכולים להרגיש טוב מבלי לשלם את המחיר. כי "רע" זה קל יותר אבל טוב זה נכון יותר. אנחנו חיים בחברה כל כך רקובה שכל מי שלא אוכל תינוקות להנאתו חושב שהוא אדם "טוב", לא משנה כמה פעמים בחייו הוא משקר, גונב, מרמה, מתנהג בגסות רוח לאנשים, דורך על אנשים ומוסיף לרע הכללי של העולם. אז כולנו אנשים "טובים", מבלי שנצטרך לוותר על, להקריב או לעשות משהו כדי לזכות בתואר הנכסף.
זו תחרות שבה כולם מנצחים. אנחנו יודעים מי הם ה"רעים", כמובן. "הם". כל מי שלא נופל בתוך "אנחנו". "הם" הפושעים, "הם" האלימים, "הם" הגנבים ו"הם" האנסים. בכל העולם לכל קבוצה יש "הם" שמשחקים את תפקיד הרעים. וזה לא משנה אם אנחנו מדברים על מדינות, עמים, ערים, חברות, או אפילו קומות שונות בבניין משרדים. "אנחנו" תמיד "טובים" יותר מ"הם".
האדם הוא יצור המוני ואנחנו חיים בעידן שבו בורות ואי היגיון מוצצות את פטמת הדוקטרינות הזנותיות של הפוסט-מודרניזם ומרוות את צימאונו של ההמון בתארים שהוא לא זכאי להם. אנחנו מתוחכמים יותר היום. לא רק שאנחנו יכולים להיות "טובים" מבלי שיהיה לכך שום תוקף, אנחנו גם יכולים למצוא סיבות למה זה "טוב" להיות "רע". ולעזרתנו מיד תבוא הפילוסופיה בגרוש.
הרשת יכולה להיות מקום מפחיד. כנראה כי היא בבואה של העולם.
אנשים ממציאים כל מיני תירוצים למה זה "נכון" להיות אנוכי, למה זה "נכון" להיות רע. ה"טיעון" שלהם לא צריך להיות קוהרנטי, עקבי או לוגי. הוא פשוט צריך להישמע "טוב". הנה המילה הזאת שוב. מטושטשת מאי פעם.
לפחות כשהובס טען בעד אגואיזם, הוא עשה זאת עם טיעונים. והוא גם נקבר בביקורות והפרכות שנתמכו בטיעונים. אבל ביצעתי עבירה. הזכרתי שם. השכלה היא דבר "פלצני". "אנחנו" לא צריכים no education אחרי הכל. השכלה היא "שליטה במחשבות", "שטיפת מוח". "אתה" הרבה יותר "חופשי" אם אתה מדבר מתוך בורות. אם לאמץ ציטוט מפורסם של סופר המדע בדיוני אייזיק אסימוב, ה"דמוקרטיה" המודרנית הפכה להיות מצב שבו ההמון חושב שהבורות שלך שוות ערך לידע שלי.
וכמובן שיש מי שמעודדים את דרך המחשבה הזו. כשההמון לא מאומן בחשיבה ביקורתית, ואפילו מאמין שחשיבה ביקורתית היא סוג של "שטיפת מוח", הרבה יותר קל לשטוף את מוחו.
מעל לכל האדם רוצה להתקבל אל תוך ה"אנחנו". ואתה חייב ליישר קו כדי להתקבל אל תוך ה"אנחנו". מחקרים בפסיכולוגיה חברתית כבר הראו כמה מהר ובאיזו קלות האדם מיישר קו עם ה"אנחנו". אני עצמי ראיתי זאת קורה מול עיני.
אני חובב של סרטי "המאטריקס". אחרי שיצא השני, התקשורת קטלה אותו והתחלתי לשמוע מסביבי אנשים אומרים דברים מוזרים, כמו שהסרט "לא מספיק פילוסופי" לטעמם (וזה מגיע מאנשים שמעולם לא קראו פילוסופיה ובאותה נשימה יאמרו לך שהם לא מבינים למה בכלל צריך ללמוד מדעי הרוח). שנים אחר כך, לאנה וואצ'ובסקי (לשעבר לארי), אחת מבמאי הסרט, דיברה על סרט אחר שהיא ואחיה ביימו, "ענן אטלס", ואמרה שבכל פעם שמבקר נתקל ביצירת אמנות שהוא לא מבין, באופן רפלקסיבי ממש הוא קודם כל יחשוב שמשהו לא בסדר ביצירה.
ההבחנה הזו נכונה לגבי כלל האנושות, לא רק מבקרים. האדם מעדיף תמיד לחשוב שהוא "טוב" יותר מ"הם". אז אם הוא מביט במשהו שהוא איננו מבין, הבעיה ודאי טמונה באותו "משהו". כי אם זה היה מבוצע כמו שצריך, הוא היה מבין את זה.
ההבדל בין קבלת הסרט הראשון ושני הסרטים הבאים נובע מהפשטות של הראשון. הראשון מציג לנו פילוסופיה קרטזיאנית פשוטה ומובנת לכל, משחק מחשבה שהשתעשענו בו כשהיינו ילדים: מה אם המציאות לא אמיתית. כיצד עלינו להגדיר מציאות. ההמון הצליח להתחבר לרעיונות האלה בנקל. הסרטים הבאים כבר קפצו ראש ונגעו בדטרמיניזם מול רצון חופשי, טיבה של הסיבתיות, טיבם של היחסים בין הפיזיקה והמטא-פיזיקה, ועוד נושאים פילוסופים מורכבים יותר מהרעיון של הסרט הראשון, שמסתכם ב"המציאות לא בהכרח קיימת כמו שאנחנו תופסים אותה". אז כשהאדם נתקל במשהו שהוא לא הבין באותה פשטות ונהירות כפי שקרה בסרט הראשון, הקונצנזוס היה שמשהו לא בסדר בסרטים.
"קונצנזוס" זו המילה הנכונה. אנשים ידעו איך הם אמורים לחוש לגבי הסרטים הללו לפני שהם אפילו ראו אותם. ממש כמו בגדי המלך החדשים. וכולם עומדים ליישר קו כדי להתקבל אל תוך ה"אנחנו".
קשה מאוד למצוא אנשים שלא מיישרים קו עם ה"אנחנו". אפילו כאלו שחושבים שהם מורדים, בדרך כלל פשוט שייכים לקבוצות "אנחנו" שרואות בעצמם "מורדות". פנקיסטים שבועטים בממסד וקונים מותגי פאנק מרשתות...
אם תבקר משהו מהמדינה בחוגים לאומניים, יבעטו בך. אם תשבח משהו מהמדינה בחוגים אנטי-ציוניים, יבעטו בך. אם תפגין ידע בקרב ההמון, יבעטו בך. אם תפגין המוניות באקדמיה, יבעטו בך. ה"אנחנו" לא אוהב כאלה שלא מיישרים קו. אם אתה לא מיישר קו עם ה"אנחנו" שלנו, לך תמצא לך "אנחנו" שמאמין בגישות שלך.
ומה אם אתה מטיל ספק בכל דבר, כולל בעצמך, ומנסה לאמץ חשיבה ביקורתית? אתה תמצא שה"אנחנו" שלך מצטמצם בצורה דרסטית.
אבל רוב האנשים מעודדים לא להטיל ספק בעצמם. להאמין לכל השקרים שההכרה שלנו אומרת לנו כל הזמן. זה קל יותר למכור להם בצורה כזו. כשאתה לא מטיל ספק בעצמך, אז מה שעושה לך טוב הוא מה שנכון, ומה שעושה לך לא טוב הוא בטח לא נכון.
לפעמים אני מוצא עצמי מדבר עם אנשים עד לנקודה שבה אני מבין פתאום ששום מילה ממה שאמרתי לא באמת חדרה, כי אני כבר לא מדבר עם אדם כלל וכלל. אני מדבר עם שטיפת מוח נטו. אין כלום מעבר לעיניים הללו. שום דבר לא מעובד יותר, שום דבר לא נלקח בחשבון ולא נחקר. האמת כולה ידועה והאמת היא המנטרה שהוכנסה לתוך הקליפה הריקה שמולי, ואין שום דרך לשנות את המנטרה הזו כי פשוט לא נותר שם דבר. האדם הזה הוא כרגע כלי קיבול של אותה מנטרה ותו לא.
זו הסיבה שאנשים לא באמת מעריכים אותך אם אתה טוב במשהו. הם מעריכים אותך אם אתה משווק טוב, לא משנה מה איכות העבודה שלך. זו הסיבה שבגללה אפשר למצוא בכל מקום ובכל תחום שמוקים שמוכרים זבל להמון במחירים מופקעים ומקבלים את כל הלקוחות, ואנשים ישרים שעושים עבודה טובה ואיכותית אבל לא יודעים או לא מצליחים לשווק את עצמם פושטים רגל.
פשיטת הרגל של המחשבה הביקורתית היא פשיטת הרגל של האיכות. פשיטת הרגל של האיכות היא פשיטת הרגל של האנושות כולה. |