צטט: שטוטית 2014-05-06 01:41:09

גמני נולדתי ב-11 בינואר גם לי יש הפרעת קשב וריכוז. יש עתיד:)

שטוטה, אני שמחה שהגבת על התוכן, כי ככה ניתנת לי ההזדמנות לעדכן פה על מה שקרה מאז שכתבתי את הפוסט (חלפה שנה וחצי כמעט).

אז ככה : הוא עבד לפני הצבא כמדריך ילדים, עבודה שהיתה תפורה עליו כי ילדים מתים עליו, הוא מצחיק (הומור מקורי, שנון, חריף ומשוגע), חסר מנוח, אנרגטי, לא צפוי, ילדותי, טוב לב, תוקפני, חם, בקיצור בדיוק כמותם, אז הם מזדהים איתו :) חוץ מזה שיש לו הרבה קסם אישי והוא כריזמטי כשהוא מרגיש בנוח, והרי עם ילדים הכי קל להשתחרר מעכבות או מביישנות/מופנמות, כי הם כל כך אמיתיים ופגיעים שזה ממיס את כל ההגנות.

לאחר מכן הוא התגייס לצה"ל, אבל אחרי שלושה שבועות של טירונות הוא החליט שזה לא בשבילו, ופשוט לא הגיע לבסיס ביום ראשון (המשיך לישון) וגם לא בימים שלאחר מכן (עריקות).. טו מייק א לונג סטורי שורט, (שיחות עם קב"ן, ועדות, דיונים, משפט וכו כו) - בסופו של דבר הוא השתחרר מהצבא. ממש לא מזמן הוא קיבל את השיחרור הרשמי.

בת דודה שלי שלמדה רפואה באוניברסיטת תל אביב הכירה שם את מי שהפך לימים לבעלה, אמריקאי יהודי, נצר למשפחה של רופאים בעצמו. היום שניהם רופאים כירורגים (מנתחים) שגרים בארה"ב, ומאחר שהרפואה באמריקה היא פרטית, הם מרוויחים המון כסף. אחותי ומשפחתה בקשר מעולה איתם, ובביקור האחרון שלהם שם, (זה היה בפסח) בעלה של בת דודה שלי (שמאד אוהב את האחיין שלי, ויצר איתו קשר טוב, לפי מה שאחותי מספרת) הציע לו להישאר בארה"ב ושהוא יסדר לו עבודה במחנות הקיץ (סוג של קייטנות משוכללות) שלהם. האנגלית של האחיין שלי מעולה (זה משפחתי אצלנו, יש לנו כישרון לשפות), וזו גם הזדמנות בשבילו להתבגר בארץ אחרת ואולי אפילו לפגוש איזו אמריקאית מהקהילה היהודית שלהם שם .. הוא ביישן עם בנות, הוא צריך שמישהי תתחיל איתו כי הוא מופנם כזה עם אנשים חדשים שהוא לא מכיר. אילולא הייתי דודה שלו ואילו הייתי בגילו בטוח הייתי מתחילה איתו ומתעניינת בו כי מעבר לאישיות הכובשת שלו הוא גם יפיוף, עיני תכלת ענקיות עם ריסים צפופים שלא נגמרים, גבוה, אתלט (הוא מתאמן, ספורט עושה לו טוב לנפש, הוא ממש צריך את זה). אין לו מראה ישראלי, הוא נראה הולנדי או אפילו אמריקאי ככה שהוא ישתלב שם בקלות. בקיצור, אני ממש בעד שהוא יסע אליהם, אולי זה יפתח אצלו משהו כי הוא מאד סגור, וארץ זרה זו הזדמנות לדף חדש, למזל. הבעיה שהאחיין שלי פוחד (חרדה מהלא נודע ומלהתרחק מהמשפחה). ממש קשה לו עם שינויים, בטח עם שינויים כאלה גדולים ודרמטיים, והוא קשור לבית ואלינו אז הוא חושש. נראה, אני מאד מקווה שאת צודקת באיחולים שלך, הלוואי אמן שיש עתיד.

(*מקווה שהתאוששת מאתמול (יום הזיכרון). היה לך יום לא פשוט, אני יודעת שגם בחלוף השנים, הגעגוע לא עובר.)

צטט: ההלך 2013-01-14 21:01:33

טקסט קשה. קשה לקריאה וקשה לעיכול. אין גיהנום כמו זה שמצוי בתוך מי שלא אוהב את עצמו, שמרגיש לא מספיק טוב, נחות מאחרים. זאת הסודה הקאוסטית של הנפש. לקרוא על אדם צעיר שאלה הדברים שהוא נושא איתו זה דבר מכאיב לקרוא. תודה, מיכל.

 מסכימה שזה כואב, בעיקר משום שהוא כה הוא צעיר , למרות שהוא כבר "ילד גדול", עדיין כל החיים לפניו, הוא בסה"כ רק בן 18. מאד עצוב לי עליו, אבל הכל עוד פתוח, ימים יגידו מה צופן לו העתיד לבוא. 

צטט: Da Vinci 2013-01-14 09:48:28

יש לי חבר שהיה כזה בדיוק.
לא סיים תיכון ולא מצא את עצמו בשום מסגרת בגלל הפרעות קשב וריכוז
רק שבזמנו לא ידעו לאפיין את זה כך.
המהפך שלו קרה אחרי שנסע לארה"ב בעקבות אהבת חייו שנסעה ללמוד שם.
בזמן שלא ידע מה לעשות נרשם לקולג׳ מקומי סתם ככה.
סיים תואר ראשון בהנדסה בהצטיינות.
לא ברור איך אבל משהו בו הבשיל ללימודים למרות שנותרו לו כל ההפרעות.
אני פגשתי אותו בלימודי תואר שני ברקאנטי... גם את זה סיים בהצטינות.
לילד שלו יש אותם סימפטומים אבל ממנו לא יתיאשו...

תודה רפאל, על הסיפור האופטימי של החבר שלך, בעיקר כי הסוף טוב, אין מה לומר, מאד משמח. אני חושבת שכמו שיש ילדים על הרצף האוטיסטי, אז נדמה לי שגם כאן בהפרעות הקשב והריכוז יש מינונים ויש כאלה שהם ב"מצב קל" יותר מאחרים מבחינת הקושי שהם חווים, לדוגמה, החבר הזה שלך, אני מניחה שהיה לו רישיון נהיגה, (אל תשאל אותי למה אני מניחה, כי אין לי מושג..) ואם אכן כן, אז זה אומר שהוא מסוגל להתרכז בחלק מהדברים שדורשים תשומת לב עיקרית כמו להיות בכביש, וכו'. בכל אופן, יופי שבסוף הוא מצא את כוחות הנפש, אני גם מאמינה שזה קשור ברצון ומיקוד פנימי במטרה להשיג ולהרוויח, בקיצור קוראים לכך משמעת עצמית.

יש לי חבר שהיה כזה בדיוק.
לא סיים תיכון ולא מצא את עצמו בשום מסגרת בגלל הפרעות קשב וריכוז
רק שבזמנו לא ידעו לאפיין את זה כך.
המהפך שלו קרה אחרי שנסע לארה"ב בעקבות אהבת חייו שנסעה ללמוד שם.
בזמן שלא ידע מה לעשות נרשם לקולג׳ מקומי סתם ככה.
סיים תואר ראשון בהנדסה בהצטיינות.
לא ברור איך אבל נשהו בו הבשיל ללימודים למרות שנותרו לו כל ההפרעות.
אני פגשתי אותו בלימודי תואר שני ברקאנטי... גם את זה סיים בהצטינות.
לילד שלו יש אותם סימפטומים אבל ממנו לו יתיאשו...

צטט: יאיר שליידר 2013-01-14 00:37:18

כתבת מדהים. תודה יאיר, כבוד גדול עבורי להדהים אדם כמוך, כי אתה בד"כ נוטה לקמץ במחמאות או לפחות לא לפזר אותן.. כך שמאד שימחת אותי עם הפידבק :-) האמת שזה מאד קל לי לצאת מעצמי כדי להיכנס למחשבות ורגשות של הזולת. הסוד טמון בשני עניינים שהם מאד פשוטים וטבעיים לי : אחד - להקשיב לזולת, כלומר להקשיב באמת, גם לסאבטקסט, גם לשפת הגוף וכמובן למלים עצמן הוא בוחר בהן, להאזין לשפה שלו, לקצב הפנימי, להבין את האישיות, האופי ותפיסת העולם,  והשני - להתבונן בסיטואציות שמסביב בתשומת לב אמיתית, וכמה שיותר. ככה אני מצליחה לקלוט היטב את המתרחש ולתפוס את הנקודת המבט ואת המהות של מי שהוא לא אני, אפילו אם יהיה אחר ושונה ממני לחלוטין.

 

יש לי בנדוד בן אחת עשרה שהוא טיפוס די מדהים וחכם. כשהוא מנסה לקרוא האותיות זזות לו כמו נמלים, אז הוא מתקשה בקריאה. הוא במסגרת מיוחדת עם כיתה קטנה אבל ההורים היו צריכים לדפוק על השולחן במשרד החינוך. כן, זה לא פשוט להיות מנוטרל מהיכולת להתרכז אפילו בדברים שמובנים מאליהם וקלים עבור מרביתנו, נדמה לי שזה מאד קשה לחיות בחוסר מנוח תמידי ושהעולם מסתובב וזז בראש שלך על ספיד (נמלים ?? )  והכל מתערבב, צבעים עזים וכאוס מוחלט, לא מבחין בין שמאל לימין עד שאתה כבר רואה שחור בעיניים. אני מאמינה שדווקא משום כך, רוב הסובלים מ - ADD/ADHD הם נבונים ומוכשרים מהממוצע, זה דווקא מסתדר לי והגיוני לטעמי, קשה לי להסביר למה בדיוק.. אולי זו סטיית התקן שמאפשרת להם חופש המחשבתי וניצוצות של גאונות או שאני סתם רומנטית ומשלה את עצמי ( ? ) anyway, מאחלת לו דרך צלחה, לבן הדוד שלך. מקווה שהמסגרת הזו תתאים לו ותעזור לפתור את הקשיים או לפחות להקל במעט על הקושי.

כתבת מדהים.

יש לי בנדוד בן אחת עשרה שהוא טיפוס די מדהים וחכם. כשהוא מנסה לקרוא האותיות זזות לו כמו נמלים, אז הוא מתקשה בקריאה. הוא במסגרת מיוחדת עם כיתה קטנה אבל ההורים היו צריכים לדפוק על השולחן במשרד החינוך.

צטט: מוטי290 2013-01-13 21:45:40

תמונה יפה של הילד הצרפתי עם הבגט. [אילוסטרציה, אני מניח]. גילוי נאות : את התמונה הזו ראיתי לראשונה בגלריה של חבר קפה לשעבר שנטש ל"פייסבוק", כך סיפרה לי חברה מהקפה לפחות (כי אני לא שם), ובגלריה שלו היו הרבה תמונות של ילדים, וזו כיכבה. קראו לו אלינוריגבי, זהות בדויה ומקורית של גבר מטורף ומצחיק ויצירתי ויצרי ומשוגע על כל הראש כזה, מטורלל. אני הייתי מכורה לתמונה הזו, הבגט יותר ארוך מהילד, וההבעה שלו של האושר והחופש על הפנים - תמונה מושלמת. אלינוריגבי סגר את הכרטיס בקפה, אחרת הייתי בודקת מי הצלם כדי לתת לו קרדיט, מגיע לו, נדמה לי שהוא צלם אמריקאי מפורסם, אם אני לא טועה. חבל שאי אפשר לשאול את יגאל שתיים, גם הוא ערק לפייסבוק כנראה לפימ שהבנתי, היה חבר טוב שלי פה בתקופה שהוא גלש איתנו, והוא בטוח היה יודע להגיד את השם המלא של הצלם, כי אני זוכרת שהוא הגיב על התמונה בגלריה של אלינוריגבי בזמנו בעניין הזה. איזה מזל ששמרתי את התמונה אצלי, (העתקתי אותה) היא אחת האהובות עלי. קטעים איתך, קול קוראת, את תמיד אוהבת לעשות זה, לקחת תמונה [או וידאו או כותרת] שמתארת בדיוק את ההיפך . עלית עלי מוטי, למרות שרק לפעמים, לא תמיד. אני מודה שאני נהנית מהמשחק הזה של "הפוך על הפוך", הוא מעניין לטעמי. הוא לא הנער הראשון שנשר מלימודי תיכון ולא השלים שתיים עשרה שנות לימוד, גם לא האחרון. יהיה בסדר. אתה מבטיח ??

צטט: נוסע בזמן 2013-01-13 16:43:03

איזה יפה נכנסת לנפש עדינה של ילד ותיארת אותה מנקודת מבט ככ תמימה ואמיתית. את צריכה להרחיב את זה ולכתוב את זה כספר. בא לי להיות שוב בן 18. במחשבה שניה, ממש לא בא לי, זה סתם נשמע פסטורלי ויפה במבט לאחור. אני לא חושב שזה סיפור קורע לב או קשה, הילד מנסה ותועה וטועה ובסוף הוא יצליח למצוא את הסביבה שמתאימה לו. הילדים התועים בסוף הכי מצליחים ומסופקים כי הם עוברים את כל כברת הדרך עד שהם מוצאים את מקומם בחיים האלה. מזל שיש את הדודה הזאת שמאמינה בו ודוחפת אותו. חשוב לגרום להם להבין שיש להם את כל האפשרויות פתוחות ושכל אחת מהאפשרויות היא בסדר. הבעיה היא החברה המקובעת שאוהבת להכליל הכללות ולהגדיר הגדרות. ואגב הגדרות, סגרנו על "שותפים"? :)

תודה, עמיר, שותפי המוערך, על המחמאות. אמן ואמן על כל הברכות. הלוואי שתתגשמנה כל התקוות והאיחולים שהעלית, ושהניסוי והטעיה/תעיה/תהייה יובילו אותו בשבילים מפתיעים (וכמה שפחות מבלבלים או מפרכים) לדרך הנכונה והמתאימה שלו במסע החיים שהוא יוצא אליו כאדם בוגר.

צטט: לכלילדמגיע 2013-01-13 13:40:26

או - הו כמה מוכשרים שאני מכירה שלא התאימו את עצמם לתבנית הצרה של חוק הלימודים הסטנדרטי, ופילסו את דרכם בנתיב אישי, ו ה צ ל יח ו לתפארת!

פנינה, נכון, כי כמו שכתבתי לפרץ בתגובה הקודמת שלי, זה לא שהוא לא מתאים למסגרת של בית הספר, אלא שבית הספר לא מתאים לו, כלומר במקום אחר הוא יפרח ובבית הספר הוא נבל, זה לא שאנחנו לא מתאימים לחברה, אלא שהחברה לא מתאימה לנו. הוא באמת ילד מבריק, ואני לא אומרת את זה רק כי הוא קרוב משפחה שלי.. אבל פנינה, בואי לא ניתמם : בוודאי תסכימי איתי שזה יותר בעיתי עם נקודת פתיחה כזו נמוכה להתחיל ממנה, ללא בגרות ולא 12 שנות לימוד.. אני לא אומרת שאין מצליחנים שעשו את זה בלי השכלה, כי יש לא מעט דוגמאות שהוכיחו ההיפך אבל בשביל זה צריך כח רצון, עבודה קשה , התמדה של ברזל , אמונה פנימית וחוסן נפשי , ולא תזיק גם טיפת מזל.. כלומר, נכון שיש גאונים כמו אלברט איינשטיין שלא למדו כמעט - הוא סיפר שהוא היה ילד חולני שכמעט לא נכח בבית הספר, והוא טען שבזכות זה הוא שמר על רוח מחשבה חופשית ויצירתיות - כך הוא  הפך למי שהוא, והוא פסל את החינוך, ככה לפחות תעיד הביוגרפיה שלו, אבל בינינו, כמה "אלברט איינשטיינים" יש בעולם הזה ?? האחיין שלי לא יוכל להתקבל לעבודות שדורשות מיומנות ומורכבות, אני בספק אם הוא יצליח למצא עבודה שתפרנס אותו בשכר הגון והולם אלא עם כן זה יהיה סוג של מסחר או שהוא יפתח עסק או שהוא יתקדם מלמטה בעסקים או משהו בסגנון, אבל בעצם, במחשבה שנייה, למה להיות שלילים, בואי נקווה לטוב, אחרי הכל, שמעתי פעם את איש העסקים הנודע נועם לניר מתגאה בזה שהוא סבל כל חייו מהפרעת קשב וריכוז חמורה, והוא הפך את זה ליתרון מוחץ בעסקים שלו,והוא גם הסביר איך, אז אולי יש תקווה אחרי הכל.

(נועם לניר, סובל מ ADHD /  ADD)

צטט: P65 2013-01-13 11:48:39

סיפור קשה, מן הסתם הוא ברווזון מכוער שמנסה לרצות את הסביבה בו הוא נמצא אבל בפועל כנראה בכלל מתאים לסביבה אחרת ובה ובטח יוכל לפרוח. מקווה שימצא את מקומו בחיים במהרה, במקום שיהיה לו טוב וירגיש רצוי ושייך. יופי של שיר של בוב דילן, רק טוב

תודה יקירי על תגובה חכמה ונהדרת, אני כל כך אוהבת את הדימוי או האגדה של הברווזון המכוער שהבאת כאן בתור הקבלה, איזו הברקה קולעת, באמת, כי כמו במשל והנמשל עליו - בחברה מסויימת אנחנו יכולים להיתפס כמכוערים או כ"אאוטסיידרים" ובחברה אחרת להרגיש שייכים, וכל אחד כמעט מכיר את זה מעצמו בסיטואציות שונות בחיים שהרגשנו נטע זר לעומת מקומות שהרגשנו שמבינים אותנו ויש לנו הרבה משותף עם הסביבה, ככה שבאמת חוץ מאנשים נדירים כאלה שאיפה שלא תשים אותם הם יסתדרו וישתלבו וישחו כמו דגים במים כי הם סתגלנים ומתאימים את עצמם לסביבה כמו זיקית, רוב האנשים צריכים למצא את המקום שהם הכי מרגישים בו בנוח ותחושת שייכות. זה גם מזכיר לי את הספר "שבט דוב המערות" , שבו הגיבורה גודלה בידי השבט הזה ונחשבה למכוערת שם למרות שהיתה יפיפיה הורסת בעיני החברה המערבית, אבל במושגים של החברה המסורתית השבטית שלהם הם לא ראו בה את היופי, היא נראתה להם משונה בתוי הפנים.. אז בדיוק אותו דבר עם האחיין שלי - אני מאחלת לו שימצא את המקום והמסגרת המתאימה לו ,שם יבינו אותו ויקבלו אותו, כך שירגיש שהוא פחות בודד וחריג בעולם הזה.

ונכון , פרץ, השיר של דילן הוא מלא ברגש, ולטעמי הביצוע והפרשנות שמאיה רוטמן מעניקה לו מושלמים ובלתי נשכחים. שמחה ששמת לב והאזנת, חבר :-)

צטט: מורנינג. 2013-01-13 07:48:28

סיפור קורע לב. דווקא אולי בגלל שנכתב כאילו ממרחק סביר מ"הכותבת" שלא אתפלא אם היא הדודה הטובה בסיפור שנכתב כאילו נוגע לא נוגע כמו החיים של תומר. להלחם באוויר, להרגיש כמו אוויר.

תודה לך על התגובה האיכפתית והרגישה, מורנינג :-)

כן, הטקסט נכתב כמחווה לאחיין שלי מתוך נקודת המבט שלו כפי שאני תופסת אותה מהצד, כי אני דואגת לו, ואני יודעת שהוא מרגיש אבוד ושאף אחד לא מבין אותו ואת מה שעובר עליו, והוא מאוכזב מעצמו, כי חשוב לו להצליח, אולי הוא גם מרגיש שהוא מאכזב את הסביבה ואת הוריו במיוחד, אבל בעיקר כי הוא מרגיש שהוא מאכזב קודם כל את עצמו.

כשנודע לי שהוא החליט לעזוב את בית הספר אני ממש התנגדתי לעניין, כי היה חבל לי שהוא הרים ידיים ומה יהיה על עתידו, הרי בימנו, עם החתירה להישגיות בלי מינימום תואר שני בכלל לא מסתכלים עליך, אז קל וחומר כשאין לך בגרות או 12 שנות לימוד, ומאד התפלאתי שאחותי ובעלה התירו את העניין ולא ניסו לחפש פתרונות לעזור לו, שניהם אנשים מאד מצליחנים כאלה שלא מוותרים, אז למה הם ויתרו לו ? אבל הם אמרו שהם ניסו איתו הכל והוא התעקש ולא מקשיב להם ממילא, ושאין להם השפעה עליו.

מהתעניינות שלי בנושא, בדקתי וגיליתי שמידי שנה מעל 30,000 בני נוער (!) נושרים מבית הספר ולא מסיימים 12 שנות לימוד, ועל כל נוטש גלוי יש גם נוטש סמוי שלא מדווח עליו. 

די מדהים הנתון הזה, לא ?  - זה נשמע לי ה מ ו ן.

הפרדוקס הוא שבתור בעלי אמצעים שניהם מתנדבים בקהילה ועוזרים לבני נוער בעלי קשיי למידה בזמנם הפנוי ומדובר בשני אנשים אידיאליסטים, אני לא מכירה הרבה אנשים - בטח לא אנשים עסוקים בקריירות תובעניות כמותם - שמפנים זמן ואנרגיה להתנדבות ולעזרה חברתית חשובה כזו. אחותי תמיד חיפשה משמעות בחייה, וזו מבחינתה דרך לתרום לאחרים, ואני מאד מעריכה את שניהם על העשייה הזו, והנה, כמו שאתה רואה, יותר קל לעזור ולתרום לילדים של אחרים מאשר לילדים שלך, עובדה היא. היה חשוב לי לציין את העניין כדי להראות שאין כאן טובים או רעים, ושאני מאמינה ששניהם עושים כמיטב יכולתם בתור הורים, יחד עם כל השגיאות שהם עשו בדרך.

יש גישה בפסיכותרפיה שגורסת שהילד משתלח בהורה שהוא מרגיש הכי בטוח איתו, כלומר שהוא מרשה לעצמו להפנות כעס וטינה דווקא כלפי ההורה שהוא יודע שיכול להתמודד עם העניין ולהכיל את זה, אני לא בטוחה שזה נכון, אבל גם זאת אפשרות שמסבירה את ההתעמתות שלו עם אחותי..

ניסיתי להציע לו ללמוד נהיגה על אוטומט כי אולי זה יקל עליו, אבל הוא אמר שזה לא קשור לאוטומט או לידני,  ושאני לא מסוגלת להבין באיזה מאמצים זה כרוך עבורו להיות על הכביש כי הוא לא מסוגל להתרכז בכל הגירויים שמסביב, ושאף אחד לא יכול באמת להבין אותו, אז אין טעם לנסות.

אני באמת תוהה למה אין פתרונות יעילים לבעלי הפרעות קשב וריכוז שיכולים לתמוך ולהועיל, אולי מסגרות לימוד מיוחדות להם או משהו בסגנון - עד כמה שידוע לי - אין כאלו.

וזה ילד עם חוש הומור משגע, אין הרבה אנשים שיכולים להצחיק אותי באופן מתוחכם כמו שהוא מסוגל, יש לו סגנון משלו, ראיית עולם יחודית שבזכותה הפאנצ'ים שלו משעשעים כ"כ, ואולי הפתרון הוא לחיות חיים של יצירה ואמנות, כי עם חוש הומור כזה הוא יכול לעשות משהו, אולי סטנד אפ או אפילו ללמוד משחק, כמובן שהצעתי לו, הבעיה היא שהוא לא מאמין בעצמו, הוא לא חושב שהוא מספיק מוכשר בזה, והוא משוחרר ומצחיק רק כשהוא עם אנשים שקרובים אליו ושהוא מרגיש בנוח להיות חופשי ואמיתי ולומר משפטים שמפילים אותנו על הרצפה מרוב צחוק, נניח איתנו במשפחה, אבל עם אנשים זרים הוא די משתתק ונסגר, מופנם כזה. אני חושבת שכאן הכל מתחיל ונגמר, בלהאמין בעצמך, וזו הטרגדיה כולה על רגל אחת.