האם אנחנו נהנים "לאכול חרא"? ואם לא מה גורם לנו להישאר איפה שלא טוב לנו? תשומת לב מיוחדת הקדשתי לאחרונה במטרה להבין אולי קצת, למה הרבה מאוד אנשים מתעקשים להישאר במקום העבודה שלהם למרות שלא טוב להם ואפילו די רע.. למרות שהם מרגישים מנוצלים, מתוסכלים, ממורמרים, למרות שמבחינה חברתית זה כבר מזמן יותר לא מה שהיה כשהם רק התחילו לעבוד שם, השכר - מינימום, התנאים גם כן, המעסיקים הם האנשים שהם הכי פחות מעריכים בעולם כולו ולהגיע לעבודה נהיה כבר מזמן סוג של מזוכיזם.
בריטואל קבוע הם מגיעים לעבודה ומתלוננים. על מה? על מה לא: על כמה שקשה ונמאס ועל איך שלאף אחד לא אכפת.. על איך שהם עובדים קשה ואף אחד לא מעריך על איך שהם נותנים ת'נשמה וזה כבר מזמן בכלל לא שווה את זה. על איך שזה לא חוקי מלא דברים שקורים שם אבל למי בכלל אכפת מחוקים במקום הזה....כל מי שרק מוכן לשמוע... על כמה שהמצב בלתי נסבל ועל איך שהנה אוטוטו הם עוזבים כי די הם כבר לא יכולים יותר.
כמובן שאח"כ הם אלה שתמיד נשארים, האנשים שסביבם שהמרמור דבק בהם וכבר לא יכלו לשמוע עוד על איך שרע ונורא כולם עזבו והממורמרים המשיכו למרמר את כולם אבל יותר מכל את עצמם.
אז למה?????? למה לא פשוט לקום ולהוציא כבר מהפה את צמד המילים הנחמד הזה ולהגיד: "אני מתפטר!" נשבר לי ואני מתפטר!.. זה לא כזה קשה.... ומשם אתה בן אדם חופשי! אמנם בלי עבודה, אבל חופשי.
למה קשה לנו לעזוב? מה הפחד הזה? ואולי בעצם אנחנו נהנים מכל זה? אולי אנחנו נהנים להרגיש מסכנים, שירחמו עלינו...אולי זה הכל רק בשביל תשומת לב, כמו הילדים בגן שעושים הרבה רעש או מרביצים רק כדי שהגננת תשים לב שהם קיימים.
יש שיגידו שזה פשוט מכוח האנרציה, התרגלנו וזה פשוט נשאר ככה ואת זה אפילו קהלת הכיר:"מַה־שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה־שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃" עולם כמנהגו נוהג התרגלנו שהדברים הם כמו שהם, אי אפשר לשנות וגם לא רוצים לשנות וככה אנחנו ממשיכים עוד יום ועוד יום וחיים שלמים עוברים אפילו בלי שהרגשנו..ובלי שניסינו לשנות דבר וחצי דבר (חצי דבר אולי כן כדי שנרגיש טוב עם עצמנו ולא נגיד שלא עשינו שום דבר)
אולי אנחנו נשארים כי אנחנו מפחדים.
מפחדים מהלא נודע, מחוסר הוודאות לגבי העתיד, חוסר הביטחון משתק אותנו משאיר אותנו תקועים במקום אליו כבר התרגלנו אנחנו מפחדים מחידושים, מפחדים ממה שאין לנו שליטה עליו מפחדים שאנחנו לא מספיק טובים בשביל למצוא מקום אחר, טוב יותר, ותירוצים אף פעם לא חסר: אין לי זמן לחפש... נורא נוח לי שכבר מכירים אותי... והשעות מסתדרות לי בדיוק איך שנוח לי... באיזה מקום עבודה יקבלו אותי ככה עם כל התנאים שלי...וחוץ מזה תמיד יש את המישהו האחד הזה בעבודה שאנחנו באמת אוהבים וכן רק בגללו אנחנו נשארים אם לא הוא..כבר מזמן הייתי עוזב (בטוח שמעתם את זה כבר פעם).
אולי אנחנו פשוט שונאים התחלות חדשות? למי לא קרה שהוא סוף סוף התקבל לעבודה שהוא נורא רצה...ופתאום מצא את עצמו טוחן צעירות במקום העבודה החדש..טירונות, שוב, מי בכלל צריך את זה?!
אולי זה בדיוק הדבר הזה הקטן הזה שגרם לנו להתאהב במקום... וכשאוהבים...זה כבר ממש לא משנה כמה חרא יש שם בדיוק כמו במערכת יחסים...וצריך המון אומץ בשביל פשוט לקום וללכת.. אבל האם זו אהבה הדדית? או שזה סתם ניסיון להיאחז במשהו שבכלל לא קיים? האם אנחנו כנים עם עצמנו?
ואולי, אולי בעצם סה"כ די בסדר לנו ויש גם יתרונות שבד"כ אנחנו לא נוהגים לדבר עליהם (כי הרבה יותר קל לדבר על החסרונות) ובגלל זה אנחנו נשארים ואם זה ככה והחלטנו להישאר, למה לעזאזל אנחנו עדיין מתלוננים?
האמת וזה אולי יעצבן אתכם, עכשיו אחרי שלא התייאשתם וקראתם את כל זה, האמת, אין לי תשובה חד משמעית בדיוק כמו שאני לא יכולה להסביר אהבה וכל מקרה לגופו אבל יש לי כמה מסקנות שרציתי לשתף:
1. כשיש כל כך הרבה בעיות ודברים שהם לא בסדר ולמרות הכל מחליטים בסוף להישאר, צריך לברר עם עצמנו טוב טוב למה נשארנו? והאם זה מה שבאמת רצינו?
2. אם החלטתי להישאר...בסופו של דבר...כנראה שיש לי סיבה ממש טובה (ראה סעיף 1) וזה בדיוק הזמן להפסיק להתלונן ולהתחיל להנות קצת מהבחירות שלי.
3. אף פעם לא להישאר במקום שלא עושה לי טוב...ואף פעם לא להתפשר. הדריכה הזו במקום המפסידנות חוסר היכולת לשנות את מצבך, זה משהו שנשאר וממשיך איתך כל החיים זה מתחיל בדברים הקטנים כמו סתם באיזה מקום עבודה זמני כשאתה נותן שינצלו אותך ממשיך אח"כ כתתפשר בבחירת בן הזוג שלך לחיים, זה ימשיך כשתיתן לאחרים קצת לדרוך עליך ואולי קצת להתקדם על חשבונך זה ימצא אותך בלימודים ובקריירה המקצועית שלך, זה גם ימשיך כשתנסה לחנך את הילדים שלך וזה בעצם אתה לעומת מה שיכולת להיות ואיך שיכלו להיראות החיים שלך.
4. תמיד תבדקו את עצמכם...המבחן הטוב ביותר הוא מבחן הכרית: כשאתם הולכים לישון...שקט מסביב ואתם לגמרי לבדכם, שימו ראש על הכרית ותבדקו שנוח לכם שהכרית יושבת טוב, שהמצפון שקט. תבדקו שלקחתם החלטות (עדיף נכונות), שלא פחדתם להעיז או לשנות את "גורלכם", שבאמת נתתם הכל, שאמרתם את שעל ליבכם, שהייתם נאמנים לעצמכם.
אבל לפני הכל תבדקו שהייתם בני אדם. תמיד.