דוגמה אחת מאינספור: הפוליטיקאי המתפרע, זה שאינו עושה חשבון לאף אחד כדי להתקדם מהר, או בקלישאה העדכנית יותר, זה שלא סופר אף אחד - התקשורת יוצרת עבורו קלישאה שמגדירה בקיצור נמרץ את האופי של ההתפרעות שלו.

לפני שנים רבות הוא כונה בתקשורת: משתין מהחוץ אל תוך האוהל. עברו שנים ואותו מתפרע כונה: משתין מהמקפצה אל תוך הברכה. והיום, לכבו המתפרע הפוליטי הטרי, הלא הוא נפתלי, פרצה אל התקשורת הקלישאה החדשה שתואמת את עברו הקרבי של נפתלי: הוא יורה בתוך הנגמ"ש. 

התקשורת אינה יכולה לחיות ללא קלישאה תורנית שרוב אנשיה חוזרים עליה מאות אם לא יותר פעמים מדי יום. זה תמציתי, קל לקליטה והעיקר אינו מחייב את הכותב/השדר להתאמץ מעט ולחשוב ולהמציא משהו משלו ולא לחזור כמו תוכי על קלישאות.

ואילו המתפרעים: פעם זה היה משה דיין, אחר כך אריק שרון והיום, אויה, זה נפתלי בנט.

לי נדמה שהסיבה לשימוש בקלישאות בתקשורת הוא אופי הצרכן הישראלי של התקשורת. הוא עסוק מאד בזמנו הפנוי בהמתנה בפקקים שש שעות אל החרמון, שם הוא מוציא (ומקטר) הרבה מאד מאות שקלים על כניסה, ציוד ואוכל, זורק שני כדורי שלג, גולש על ניילון, אוכל ארוחה גרועה שעבורה הוא משלם מחיר של שף ידועה במסעדה יוקרתית ומהר רץ חזרה אל המכונית כדי לתפוס מקום בפקק של הדרך חזרה הביתה, שם הוא תקטע לפחות עוד שש שעות. אז אין לו זמן לצרכן התקשורת הישראלי לצריכה רגועה של תקשורת. על כן הוא רוצה אותה מהירה, מתומצתת ואם אפשר עם כמה קלישאות שיבהירו לו מהר את כוונת העיתונאים. אין לו זמן לחשוב על האייטמים בתקשורת. דומה שהדבר השנוא ביותר על הישראלי, כשמדובר בפוליטיקה הוא .... לחשוב. הוא רוצה את המידע לעוס וארוז היטב בתוך קלישאות - העיקר לא להתאמץ ולחשוב.

זו כנראה אחת הסיבות הראשיות לכך שמר בנימין (התותח) נתניהו נבחר למשרת ראש הממשלה ללא הפסק. כי כל מי שחושב על הכרוניקה הפוליטית מבין עד כמה הוא מזיק לישראל.