עכשיו אני מסטולה. ואני מנסה לחשוב על הילד הקטן שנעלב מכך שאני לא עונה לו, חושב שגם הפעם מוותרים עליו, לא מתעקשים. ואני מאוד מחבבת את הילד הזה, ולא רוצה לפגוע בו, ורוצה להתעקש עליו. הוא מקסים אותי עד לקצה, אבל אין לו גבולות, והוא ישאב ממני הכל. כי הוא עושה את מעשיו בחוכמה של מבוגר.
נראה לי שאני מנסה להבין אם אני מפסידה פה משהו גדול. ורק אני יכולה לדעת את זה. כלומר על בסיס מה שאני יודעת עד היום, כי אין שום אינפורמציה מבחוץ בנמצא. השאלה היא עד כמה אני בונה על שינוי כדי להיות מרוצה. כשאני פוגשת בו רוב הזמן לא חסר לי כלום. אבל לו כן.
אלה הדברים שכתבתי לפני שבועיים. ועכשיו אמרו לי לתעל לכתיבה. אז אני מתעלת. אין בי כעס. בכלל. להיפך, אני מרגישה שכל מה שניתן לי ניתן לי באהבה. ושמחה לגלות שוב גם את האהבה מחברותיי הטובות. מוזר, היום כשחשבתי לנסוע אליו רציתי להביא לו את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. רציתי לקרוא לו את הקטע על שתי מערכות הזמנים. זמן החזרה הנצחית – המיתוס שכל פעולה קורית פעם אחת בקיום. החיים נולדים מתים, הזמן הוא מיתולוגי. ולכן לכל אירוע יש משמעות. כל לידה היא הלידה הראשונה. כל פרידה היא אותו הגבר האומר לי שהוא לא יכול לאהוב אותי. ולכן אין לאהוב אותי כלל. הכל פטאלי. זמן הקלות הוא הזמן ההיסטורי, הליניארי, זה שהכל קורה בו ברצף וקיים רק בהקשר של ההווה. זה שבו אני לא כועסת על הגבר הנפלא ששוכב לצדי ערום ונפרד ממני. שבו אני מודה על ההיכרות המופלאה הזו, על הכוחות שהיא נתנה לי בעודה קיימת. שבו אני יודעת שאתאושש, ויום אחד אוכל להחזיר אותו לחיי, ואולי כבר לראות אותו יום אחד, אחרי דרמות ובכיות כמובן, כחבר בלבד. ואז, כשגורם המשיכה יעלם, להיות חברה נפלאה. אבל גם חברה כזו שלא רואה אותו כמו שאני רואה אותו היום. הקלות עדיפה, קובע קונדרה בספר, אבל אני מעדיפה את הכובד. עכשיו לפחות. אני מעדיפה שלא לוותר על רגע ההיקסמות המעוורת והמוטרפת הזאת לטובת הידיעה שאנשים הופכים חשובים פחות בחייך וזה בסדר. שאתה יכול להפוך אדיש, סגור, ולא לצלול עמוק היטב אל הסערה המרגשת הבאה. אני מעדיפה את הכבדות בגרון שמגיעה מההכרה שלא אוכל יותר לעשות משהו ולחשוב איך לספר לו. הקלות היא בלתי נמנעת, היא הישרדותית, היא כבר תגיע לבד. |