להתאוורר. ללכת למקום שאנשים נפגשים בו. ללבוש שמלת ערב חשופה שמחכה בארון עד בּוֹש, לטייח את הפנים, לצייר אותן מחדש בסגנון אימפרסיוניסטי. Et voila!

אירוע תרבותי. התרגשות מעודנת, קהל אנין, נשים עם פאייטים ועיניים נוצצות. קוקטייל של בשמים ואפטר-שייב. להקת מחול פרימטיבית אותנטית בכוריאוגרפיה מודרנית מסוגננת עם הליכה לכיוון אירוטי מרומז ועירום אסתטי.

ההפסקה במזנון. הקולות נלהבים. שבחים ללהקת המחול, סופרלטיבים מתעופפים כה וכה. גברת אחת פוגשת אחרת שלא ראתה אותה שנים. "היי, תראה מי פה!" קולה צרחני ומבקש התייחסות. "מזמן לא התראינו. את נראית מצויין," היא אומרת לי, ובעלה הצמוד אליה סוקר בהערכה את המחשוף. "תכירי, זה בעלי, כדרלעומר. חומד," היא פונה אליו, "אתה זוכר שסיפרת לך על טמבורין? שעבדנו יחד במלון בתור סטודנטיות. נו... זאת המתעלפת?"

"הפסקתי כבר להתעלף," אני אומרת, "כבר עשרים שנה שאני לא מתעלפת."

"אבל את זוכרת איך התעלפת על הברכיים של שגריר בריטניה ושפכת את המרק החם על אשתו?"

"איך אפשר לשכוח," אני עונה. פיטרו אותי אחרי זה מ"הילטון".

"אוי זה היה משהו. משהו. איזה תיזמון מדויק, איזה חוש לדרמה, איזו כוריאוגרפיה, הטאץ' השיבטי הזה עם השילוב של תרבות הניאון, ממש אוונגארד מתהווה לנוכח עינינו... ולחשוב שגילו אותם רק במקרה מזרחית ליאווה והם אפילו לא ידעו מה זה חשמל..."

אין לי מושג על מה היא מדברת.

"ומה עשית מאז?," שואל הבעל ואני בנקיטת תאיי האפורים לא יכולה להיזכר בשמה של המכרה הוותיקה.

"הייתי מורה," אני אומרת.

"בתיכון?" שואלת הגברת.

"לא, באופן פרטי, לימדתי את הקאמה סוטרה."

"אההה," מירוץ מחשבותיה נבלם לרגע. אני נזכרת סוף סוף איך קוראים לה - ירקונה.

"כמה קמאי..." פולטת ירקונה. אחרי כן שתיקה.

"אנחנו אופטיקאים." היא מוצאת את חוט המחשבה שלה. "רשת 'אבו-ארבע'? זה העסק שלנו. תיכנסי, ניתן לך הנחה. אוי, מצלצלים כבר להיכנס." היא ממהרת להיפרד וגבה מתרחק.

בעלה, נשאר לעמוד לידי ולוחש באוזני ברוך. "אז מה, את אישה טנטָרית?" הוא אומר כאילו הייתי אישה טאטארית, ועיניו ממשיכות לתור אחר מכמניי.

"כמו נדיה קומנץ'," אני לואטת ברוב משמעות בקול נמוך וחושני. "כמו נמרה בנגלית באביב."

פיו נותר פעור כשהקול של ירקונה מזרז אותו. "נו, כדרלעומר.....!", הוא בולע רוק כשהוא מביט בי פעם אחרונה והולך.