מטוסים מנווטים בשמים שלנו, מותירים אחריהם זנבות מעושנים, לבנים. עוד מעט המלחמה. בנתיים אני ונתי יושבים באוהל רטוב. טיול בצפון פברואר. בבוקר הייתה שמש מדהימה, עינינו היו נשואות לשמים והמחשבות ריקות מכדי להעיר בהן עניין. שנינו תמיד מרגישים אבודים בסוף שבוע. צריך להתחיל לחיות, לנצל את הזמן שלנו. כן, אני אומרת, ובאמת מתכוונת לזה באותו רגע. בואי נסע לצפון הוא מבליח. רק את ואני.
אני אורזת את התיק שלי. זה לא עניין של מה בכך, צריך לתכנן מה להביא. נתי מתקשר אליי עם רשימת המצאי שלו. אנחנו מסכמים על כמה דברים שחסרים. הולך להיות לנו כיף אני משכנעת את עצמי, קצת חוששת. אבל את הצעת את הרעיון, נתי מדגיש. לנתי נשארו עוד שלושה דברים, לי נשארו חמישה. אנחנו קובעים אבן דרך באותו יום בשעה יותר מאוחרת לסגור עניינים.
נעמה מתקשרת אלי חצי שעה יותר מאוחר, כולה בעננים. בטח איזו אפיזודה מאנית שלה. נורא בא לי לעשות משהו היא אומרת. גם לי, אני מסכימה. אז אני אקפוץ ונראה?
אני יוצאת אל הרחוב הקר והרטוב. הריח הצח של אחרי הגשם, נקי ומזמין כמו בחורה שיוצאת מהמקווה. עטופה במעיל גשם בלשי אני חדורת תחושת מטרה. קודם כל עוברת במכולת של אהרן, ממזג האוויר קשה לומר מה השעה, האור אינו ברור והערפל עוצר את הזמן ומכביד על הראייה למרחוק. אני יוצאת משם, מעל ראשי עוד תלויה השאלה כמו רחוב ללא מוצא. אני הולכת לחנות של המנעולן, לשכפל את המפתח. למשימה הזו ריח מיוחד של מתכת ממורקת. יש לי הרגשה שיש משהו מאד יקר בכף היד שלי ושאני בעצמי לא יודעת את ערכו המדויק. זה יכול להיות זהב עתיק ואולי סתם צמיד מנחושת זולה.
נעמה כבר מחכה לי מתחת לבית, מפלרטטת עם גבר שמנסה להתחיל איתה זה לא יאמן הבחורה הזו. מספיק שהיא תעמוד יותר משלושים שניות במקום אחד וכבר מישהו יעוט עליה, זאת אומרת אם היא במצב רוח הנכון, כמו עכשיו.
פעם נכנסתי לנעמה באמצע. יכולתי לראות רק את רגליה המורמות היה נדמה לי שאלו רגליה של בובה אבל בגודל אמיתי. מעליה רטט הישבן החלק של גבר אנונימי וגופו הענק קורס מרגע לרגע יותר ויותר אל תוך השקע במזרון שיצר כובד משקלם של שתי גוויות. זו הייתה התנשפות נמרצת וככל שגבר קצב נשימותיה הישבן נע יותר ויותר מהר. טיפות של זיעה זהרו על גבו וגלשו לעבר נעמה שמתחת והאנחות. הפנים שלה היו מוסתרות על ידי כתף עבה. אוי בייבי היא גונחת, אוי בייבי. נחשול הרעיד את הבטן שלי מבפנים והייתי חייבת לרוץ לשירותים. אבל לא. צעד ועוד צעד עשיתי אחורה אך לא כגנב על פני תהום אלא מדויקת כמתעמלת על קורה מעל נהר. בשירותים האסלה רחשה ממים שנזלו ללא הפסקה כבר כמה ימים. כשסיימתי נעמה עמדה מאחורי, מודאגת, לחייה סמוקות. מתוקה שלי, מה קרה? שום דבר, פשוט שתיתי יותר מדי. היא התקרבה אלי ויכולתי לחוש את הזעה המתאדה מעורה ואת הריח החריף המלוח הדביק, כף ידה החמה הונחה על המצח שלי . גל נוסף טלטל אותי התקפלתי לכיוון האסלה כמו בובת בד נדקרת מעצמות האגן שלה, היא כל כך רזה, חשבתי לעצמי, עוד רגע נשברת. נעמה מובילה אותי לכיור, פותחת בזריזות את זרם המים החמים. אוי הם נגמרו, היא נשמעה אשמה, שמתי לב שהשיער שלה עדין לח. אני אדליק את הדוד ועוד רבע שעה יהיו לך מים חמים, ותתקלחי. גם את, סליחה שהפרעתי לך באמצע. שטויות, אני כבר עשיתי פה סיבוב אחד. זה משהו מיוחד תכף תכירי אותו. טוב קחי כמה נשימות ותחזרי לעצמך. שתקתי לא הייתי בטוחה לאיזה עצמך היא מתכוונת. אני הולכת להכין לך כוס תה עם לימון.
תכירי, זה נתי, ידיד ממש טוב שלי. היד שלו יד של קיבוצניק או מושבניק מישהו שעובד עם האדמה . אני תמיד שמה לב לידיים של בנאדם ולו היו ידיים גדולות ויציבות, שזופות עם ורידים שבלטו כמו שרירים, וציפורניים שנותר בהם קצת שחור מהאדמה. היד שלו הייתה חמה והאצבעות שלי קרות זה לא יכול להיגמר טוב העסק הזה אם לא תשחררי לי את היד. אני נבוכה, ונעמה מצחקקת, סליחה אני לא מרגישה כל כך טוב. אמרתי לך שהוא משהו מיוחד? כל הבנות במכללה מתות עליו. את גם לומדת במכללה? כן, לא אני באוניברסיטה הנדסה ביו רפואית. לא אמרת לי שיש לך שותפה כזו חכמה. אני מקווה שלא הפרענו לך ללמוד. הבחור החדש של נעמה מסתכל לי ישר לעיניים ואומר נעמה סדרתי לך את המים באסלה חבל על המים זה מלא כסף והכנרת מתייבשת. אני מכין קפה. בנות יש קפה שחור בבית שלכן?
אני מסתכלת במראה ולא מאמינה שזו אני שם. גם כשדברים מסתדרים אני לא מאמינה. לא מאמינה בקיומו של הקסם הזה לא יכול להיות שאני לא חסרת ערך כזו זה בטח איזה שהוא תעתוע. מישהו עובד עלי ואני בכלל משלה את עצמי, מזייפת. הייתי רגילה לזה הרבה שנים מה פתאום בא מישהו ומשנה לי את זה ואפילו שזה אלוהים. מה זה משנה שאני בקשתי את זה? מי בכלל נתן לך רשות מה אתה אידיוט מה אתה לא מבין שאני ככה וזהו. את לא רוצה להיות שווה לקבל משהו מהחיים? מה קרה מה השתבש פה? תחזיר אותי למצב הקודם שלי תחזיר אותי - תחזיר אותי - איזה פחד עוד משהו יצא ממני זה מה שחסר לי הלוואי הלוואי בבקשה אלוהים. אל תוציא אותי מהאשליה המתוקה עוד קצת בסוף זה יצליח אתה תראה אני מתחננת אני מוכנה לרדת על הברכים ולהתפלש בבוץ להמרח ולהתחפר למרוח על הפנים ועל הכתפיים והשיער ועל הבטן בפופיק ועל הבפנוכו של הירכיים להיות עמוק בבוץ כבר הייתי . מאמינה לא מאמינה מאמינה לא מאמינה מאמינה...נגמרו לי העלי כותרת. מההתחלה ידעת מה יצא יא מטומטמת על מי את מנסה לעבוד זה אמונה זה? את מדברת כמו משוגעת אני אומרת לה בסוף, לא יכולה להתאפק. לא לקחתי את הכדורים שלי היום נעמה מחייכת כאילו שאנחנו יכולות באמת להאמין שזה נגמר.
עוברת עוד רבע שעה, הסבלנות שלי נגמרת, נעמה בבהייה אל אותה פינה בפינת הטלוויזיה, חרישית. אני מתנועעת על מקומי חסרת מנוחה, הדם מהדהד בקצב הלמות הלב, רחוק ומטושטש. טוב אז אני אזוז, אז...תתקשרי אלי אם תרצי לעשות משהו. אה, כן, נעמה מתרוממת בהיסוס מתרדמתה כמו מתקשה להסיר מעליה ענן קודר. נתראה, אני מחבקת חיבוק קר ושלדי.
|