באיחור לא גדול מהרגיל, הגיע הזמן להכריז על הזוכים בטקס נבחרי השנה הפרטי שלי – פינגווין הזהב 2012. בלי הקדמות מיותרות, הנה הבחירות שלי:

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

יצאו השנה מספר סרטים ששקלתי להעניק להם את התואר המפוקפק. "בושה" הוא בעיני אחד הסרטים הגרועים של השנה, כאשר הוא מחליף הגיון ועומק רגשי ברפטטיביות ושנאה עצמית. "חייבים לדבר על קווין" חג לכל אורכו סביב אותה נקודה ולמרות כמה הברקות בימוי, משתדל בהצלחה להיות מתיש ובלתי נסבל בשלב מסוים. "הוגו" מרשים טכנית, אבל משעמם ולא ראוי לשבחים והפרסים שקצר. ב"מחוברים לחיים" השתלחתי כהוגן והוא אולי הבחירה הכי מתבקשת, אם לא היה סרט אחד השנה שההערכה לה הוא זוכה מרגיזה אותי יותר.

מהרגע שיצא, אני שומע כמה רחוב ג'אמפ 21 הוא קומדיה מבריקה ומקורית ששוברת את המוסכמות ומראה שגם עיבוד מיותר לכאורה של סדרת טלוויזיה משנות השמונים, יכול להפתיע בגדול. אמירות כאלה גורמות לי לתהות שוב ושוב אם ראיתי את הסרט הנכון. להוציא אולי שתי בדיחות, שום דבר בסרט הזה לא הוציא ממני יותר מחיוך מאולץ. הופעות האורח מפתיעות, אבל מנוצלות בעיקר כדי לדחוף לגרון מסר שהיה אפשר להבין גם אם לא היו חוזרים עליו כל חמש דקות. בשלב בו הסרט מנסה להיות סרט אקשן, לא ברור אם הוא מנסה ללעוג לז'אנר, או סתם מתלהב מעצמו. יש דרכים לעשות קומדיית אקשן מסוגננת ומגניבה, אבל רחוב ג'אמפ 21 לא נוקט באף אחת מהן. הדמויות לא עקביות ומזגזגות בין להיות נאמנות למשטרה, לבין עברה על החוק שלפני רגע התריעו מפניה. לדוגמה, אספקת אלכוהול למסיבה של קטינים, רגע אחרי שאמרו שיש בעיה לעשות זאת, נפתרת בלי שום השלכות מוסריות כי אלכוהול זה מגניב והסרט מגניב, אז זה בעצם בסדר. גם האלימות בסרט מוגזמת ואם קצת לועגים לה בהתחלה, היא נעשית גרפית ואכזרית ללא טעם לקראת הסוף.

הכי גרוע, זה שהסרט לא סומך על הצופים שיבינו את הבדיחות בעצמם ולכן, מסביר אותן. זה שלא צחקתי, לא קשור לכך שלא הבנתי מה מצחיק. לא צחקתי כי אני יודע למה הבדיחה מנסה להיות מצחיקה והביצוע היה כושל. אחד הכללים החשובים בקומדיה (שלצערי, קומדיות אמריקאיות נוטות להתעלם ממנו בשנים האחרונות), הוא שאם צריך להסביר בדיחה, כנראה שהיא לא מוצלחת.

העיצוב הטוב ביותר

אחרי למילים הטובות. הרבה סרטים התחרו על התואר, בהם הפקות היסטוריות, מדע בדיוני, עולמות אנימציה ומחוות לסרטי אימה. הזוכה הוא סרט צנוע, שהצליח לברוא עולם שלם על חורבותיו של העולם הקיים. למרות תקציב נמוך יחסית, חיות הדרום הפראי אינו חוסך בסטים מושקעים ואיפור ותלבושות שיתאימו לכל דמות בנפרד. הסרט מתרחש בעתיד דיסטופטי לא רחוק וגיבוריו חיים בעוני ותחת סכנה מתמדת של הצפה. עתיד כזה, מאלץ אותם לאלתר ולבנות את בתיהם ואת אביזריהם מחומרים הנמצאים בשטח. תמרור שבור יכול לשמש כיסוי לחלון, אסדת קידוח היא בסיס למועדון חשפנות ושולחן ארוך בצריף מתפורר משמש משטח לסעודה של מאות סרטנים שנתפסו באותו יום. אולי ההברקה העיצובית הגדולה ביותר של הסרט, היא הסירה העשויה מהחלק האחורי של טנדר. כלי רכב שיצא מכלל שימוש, זוכה לחיים חדשים על פני המים. התקציב הנמוך אלץ את יוצרי הסרט לפנות לאותה שיטת ליקוט ושימוש בגרוטאות שמאפיינת את הדמויות בסרט וזו הסיבה שהתוצאה כה משכנעת.

מועמדים נוספים: סוס מלחמה, הארטיסט, הוגו, משחקי הרעב, בקתת הפחד, הנוקמים, צללים אפלים, ממלכת אור הירח, אמיצה, פראנורמן, המאסטר, למלא את החלל, פרנקנוויני, ארץ יבשה, ראלף ההורס

האפקטים הטובים ביותר

כאן ההתלבטות נבעה מכך שלא היה סרט אחד שהאפקטים בו באמת בלטו בעיני לעומת האחרים. לפחות בקטגוריה הזו, מדובר ביתרון מכיוון שאפקטים טובים באמת, משתלבים בסרט כאילו צולמו על הסט. מבין המועמדים שלא נבחרו, הקרוב ביותר לזכיה היה "חיי פיי", שלולא רגעים בהם החיות הממוחשבות לא לגמרי משתלבות זו עם זו, היה כנראה זוכה.

מכיוון שאחד השיקולים הוא איפה האפקטים הכי פחות זועקים שנוספו אחרי הצילומים עצמם, בחרתי בסרט עם כמות מטורפת של אפקטים חזותיים, שאיכשהו מצליחים להשתלב ברקע בלי לגרום לי להיזכר כל הזמן שמדובר במלאכת מחשב. הנוקמים כולל בין שלל הדמויות שלו את איירון מן, שהסרט הראשון בכיכובו כבר זכה אצלי בקטגוריה זו. כאן, במקום להתמקד בסיפורו של גיבור-על אחד שצריך להציל את העולם, אנשי האפקטים היו צריכים לשלב בין קבוצה שלמה של גיבורים, חייזר עם כוחות של אל, צבא פלישה מחלק אחר של היקום וטכנולוגיה שצריכה לחלוק מסך עם רוברט דאוני ג'וניור וסמואל אל. ג'קסון ועדיין להראות מרשימה. התסריט והבימוי של ג'וס ווידון מאוד תרמו, מאחר והוא לא כתב סצנות רק לשם האקשן או הרושם, אלא שלב את כולם כחלק מסיפור מקיף שנותן הצדקה לשימוש בכוחות ובטכנולוגיות מיוחדות. אני חושב שבמהלך הצפיה בסרט, שברתי שיא בזמן שלקח לי לקלוט שהם לא באמת נמצאים על נושאת מטוסים מעופפת, אלא שמדובר באשליה שנרקמה בחברת האפקטים ILM. סרטוני מאחורי הקלעים רק חושפים עד כמה קשה להפוך אדם בגודל רגיל, המכוסה ריפוד ירוד, לענק עוצמתי עם בעיות כעס. נכון שהגודל לא קובע וזה שיש אפקטים פחות או יותר בכל שוט בסרט, אינו השיקול לבחירה, אבל האיכות, אוי איזו איכות.

מועמדים נוספים: כרוניקה בזמן אמת, משחקי הרעב, צללים אפלים, פרומתיאוס, גברים בשחור 3, עלייתו של האביר האפל, לופר, חיי פיי

הפסקול הטוב ביותר

יש יתרון מסוים לשימוש בשירים מוכרים בפסקול של סרט או סדרת טלוויזיה. זה מבטיח שיהיה קל יותר לזכור את השירים עצמם ואם הם נבחרים ביעילות, הכרות מעוררת נוסטלגיה רק מחזקת את הקשר הרגשי לסרט. מצד שני, יש את הדיקטטור, שלקח כמה מהשירים היותר נדושים והציג אותם עם עיבוד מזרח תיכוני מרענן. להשתמש ב-"Everybody Hurts" של REM כדי להביע בדידות, זה ממש לא חידוש. להשתמש בגרסה בערבית של השיר, כדי להביע בדידות ברחובות ניו יורק, זה כבר הברקה. "Nine to Five" של דולי פרטון הוא אולי השיר השחוק ביותר להצגת שגרת עבודה בעולם המודרני, אבל כשהדמות מגיעה ממעמקי העולם השלישי ובלי שום רקע בעבודות יומיומיות, התמימות הכרוכה בדבר נופכת חיים חדשים בבחירה המוזיקלית. נוסף על כך, הסרט מכיל כמה שירים מקפיצי אדרנלין כרצוי בזמן צפיה בקומדיה פרועה וגם זאת, עם גון אתני שמתחבר ישירות לאווירה המאוד אלאדינית של הסרט. יודעים מה? לפעמים צפיה בסרט צריכה להיות סתם כיפית ובמקרה של הדיקטטור, יש לפסקול חלק גדול בהגשמת המטרה.

מועמדים נוספים: נערה עם קעקוע דרקון, הארטיסט, בקתת הפחד, צללים אפלים, ממלכת אור הירח, חיות הדרום הפראי, אמיצה, רובי ספארקס, פראנורמן, מים ואהבה, למלא את החלל, מלך הקרלינג, ארץ יבשה, אופטימיות היא שם המשחק

הקומדיה הטובה ביותר

אפרופו כיף, יצא השנה מבחר מצומצם, אבל איכותי של קומדיות שהכילו כמה מהסצנות המבדרות ביותר שראיתי מזה זמן רב. מכונת המשקאות מ"פראנורמן", המענה האוטומטי ב"אמיצה" והעגלה החורקת בקומדיה הנורבגית "מלך הקרלינג", הם חלק קטן מהרגעים המאוד משעשעים שספק לנו הקולנוע השנה. בכל זאת, הבחירה שלי היא בסרט שיש בו יותר מכמה רגעים. סרט שהוא כולו יצירה קומית חכמה שמשלבת בין ליהוק נכון ובדיחות שיודעות בדיוק מי הקהל שלהן. חברת וולט דיסני לקחה סיכון גדול עם ראלף ההורס. לא כולם מבינים הומור של משחקי מחשב והכותבים של הסרט אף נמנעו מהסברים מיותרים והקפידו לשמור על הגיון פנימי ובדיחות שאת חלקן, יבינו רק מי שבמקרה שחקו במשחק ארקייד כזה או אחר, או ששמעו על איזו תופעת יוטיוב שהשתחלה לה לרקע. למרות שהטריילר חשף כמה מהבדיחות היותר טובות בסרט, יש בו עוד מאגר שלם של רגעים קומיים מהנים והכימיה המצוינת בין הדמויות תורמת להעברתם בצורה חלקה ויעילה.

השימוש בדמויות שוליות יחסית, כמו קיוברט וזאנגיף, כחלק משמעותי מהעלילה, עובד לטובת הסרט. אם היה שם יותר דגש על מריו, סוניק וכוכבים נוספים שמכירות משחקיהם עדיין נמדדות במיליונים, משהו היה מתפספס. הקסם של ראלף ההורס הוא בתחושה שגם לדמויות השוליות ביותר יש חיים ושהן לא אותם אנשים אחרי שעות העבודה. זאת מבלי לפגוע באבסורדיות של כמה מהמשחקים הישנים, שהופכת בסיס ללא מעט בדיחות בסרט. לא אפרט לגבי בדיחות ספציפיות, כי הן עובדות הכי טוב כשלא מצפים להן. מה שכן, אם טרם צפיתם בסרט ואתם יודעים דבר או שניים על משחקי מחשב ישנים, מומלץ להישאר עד אחרי כתוביות הסיום, כי יוצרי הסרט עד כדי כך יודעים מי קהל היעד שלהם.

מועמדים נוספים: זאת מלחמה, צללים אפלים, אמיצה, הדיקטטור, פראנורמן, מלך הקרלינג, בחזרה למשחק, טד, הדילרים

שחקן המשנה הטוב ביותר

לפני ארבע שנים, כשכולם התלהבו מההופעה של הית' לדג'ר ב"האביר האפל", אני בחרתי דווקא בארון אקהארט כשחקן המשנה הטוב ביותר, על אותו סרט. שניהם לא מופיעים בעלייתו של האביר האפל, אבל טום הארדי נותן הופעה שמספיקה לשתי דמויות. ביין הוא בדיוק מה שהייתי בתור דוגמה לנבל-על. הוא חזק, חכם, שקול, רהוט ומנצל כל זאת להפצת הרס ואנרכיה. הוא מונע מפילוסופיה שאף אחד כמעט לא באמת מבין וגורם לבאטמן יותר צרות מכל יריב בכל תולדות העיבודים הקולנועים למותג. המבטא היחודי של ביין, לצד כמויות האימה שהוא מטיל כאשר מחצית מפניו מכוסה במסכה, הן תוצאה של מסירות. כריסטופר נולאן ישב עם טום הארדי, הסביר לו מה הוא רוצה מהדמות, סביר להניח ששניהם גם קראו לו מעט קומיקס בכדי לבסס את המאפיינים הנחוצים והארדי התעלה על כל הציפיות. בגלגול הקודם, ב"באטמן ורובין", ביין היה נבל שולי נטול יכולת חשיבה עצמית, או יכולות ווקליות. הגרסה של הארדי היא לא רק פיצוי, היא הפיכת הבדיחה האלמת האומללה ההיא ללא רלוונטית לחלוטין. טום הארדי עשה לביין את מה שמישל פייפר עשתה לקטוומן. לא משנה כמה גרסאות עוד יצאו, מישהו כבר הצליח לתפוס את הדמות הזו בדיוק בצורה הנכונה.

לשם השוואה, נסו לראות את טום הארדי ב"זאת מלחמה" ואז את עלייתו של האביר האפל. קשה להאמין שמדובר באותו אדם. בסרט אחד, הוא מוסרי וביישן ונופל לתחרות מטופשת על לבה של אישה. בסרט השני, הוא התגלמות הפחד והרשע העיוור, שמי שלא נופל בקסמו, יפול תחת הקרח בנהר הקפוא.

מועמדים נוספים: סטנלי טוצ'י – התמוטטות, ג'יימס קרומוול – הארטיסט, פירס גגנון – לופר, ג'אד הירש – זה בוודאי המקום, גאי פירס – ארץ יבשה, כריס טאקר – אופטימיות היא שם המשחק, צחי גראד – הדילרים

שחקנית המשנה הטובה ביותר

מהתגלמות הרוע המבקש לשנות את פני העולם, להתגלמות השמירה העיקשת על שלום בית. ללמלא את החלל יש צוות שחקנים גדול ואיכותי, אולם עירית שלג מתעלה על כולם כרבקה, אמה הדאגנית של שירה וחמותו של יוחאי האלמן. בעוד הסרט נע בין קיצורי דרך לסיבוכים בשם הדרמה, רבקה נותרת יציבה. היא רוצה את הטוב ביותר עבור משפחתה, עד שהדבר מקרב אותה למשבר אמונה ואת הקרובים אליה לנתק. היא יוזמת ובונה ואז הורסת אם נדמה שהקלפים שחולקו לה אינם מוצלחים. כל זאת לא מתוך אנוכיות, אלא מתוך רצון להשיג את התוצאה הטובה ביותר עבור כולם. בסרט בו אין דמויות שליליות באמת, רבקה משמשת כצד הנוקשה של החיים, שמנסה לשלוט במשפחתה בגבולות שמתירה לה החברה. עירית שלג תפסה את העומק האמיתי של הדמות. היא לא רוצה לאבד אף אחד, אבל גם לא מתפשרת על פחות מהרצוי. הקשיחות שלה משמשת גורם לקונפליקטים, גם אם אינה רואה זאת כבעיה. מבחינתה, התפקיד של הדמות היא לייצר קונפליקט למען מניעת אבדן ושלג תופסת זאת היטב בכל רגע בו היא נמצאת על המסך.

מועמדות נוספות: ג'ודי גריר – היורשים, שיילין וודלי – היורשים, אליזבת בנקס – משחקי הרעב, סלעית אחי-מרים – אורחים לרגע, ביונה – מים ואהבה, אולה שור-סלקטר – העולם מצחיק

השחקן הראשי הטוב ביותר

יש אנשים שאני לא מחבב, עד שאני קולט פתאום משהו לגביהם שלא ידעתי לפני כן. במקרה של חואקין פניקס, ידעתי שהוא שחקן טוב, אבל לא ידעתי כמה הוא טוב עד שהבנתי ש"אני לא שם" הוא לא סרט תעודי. הסרט, שהוצג כמסע הרס עצמי אמיתי כביכול של פניקס, בנסיון להפוך לראפר מצליח, כולל כמה רגעים שאף שחקן לא היה רוצה להיחשף בהם. הוא נשאר בדמות לכל אורך תקופת הצילומים, מה שהוביל רבים, כולל אותי, לחשוב שפניקס אכן החליק על שכלו הספוג סמים קשים. הנה יצא לו המאסטר, סרט בו נדרש פניקס לגלם אדם לא מתוחכם, עם נטיות לאלימות וחיבה להתמסטל ממה שרק אפשר, בלי להבין את הנזק שנגרם לו. אם לא הייתי מגלה ש"אני לא שם" הוא זיוף, הייתי מניח שפניקס פשוט התנהג על הסט של המאסטר כמו שהוא מתנהג בחיים האמיתיים ולא השקיע כמעט שום מאמץ במשחק. מכיוון שבמציאות, הוא אדם חייכן, רציני ובעל לא מעט הומור עצמי, ההופעה של פניקס כפרדי קוול בסרטו של פול תומס אנדרסון, היא מופתית.

ההרס העצמי הוא המאפיין העיקרי של הדמות. לא בצורה של כוכב נופל כמו באני לא שם, אלא של אדם-בהמה שמעולם לא היה טוב יותר וספק אם אי פעם יוכל להתעלות מעבר ליצריו החיתיים. חואקין פניקס מצא את הדרך לתפקיד על ידי שחרור מוחלט כפי שהפגין באותו מוקומנטרי על עצמו. הוא לא חושב איך הוא נתפס במצלמה ולא מנסה לנתח את הדמות. הוא פשוט לוקח אדם בצורתו הבסיסית ביותר ולא מאפשר לו להתפתח למה שמוגדר כנורמטיבי. פרדי מסוגל להתחזות לאדם מתוחכם, אבל מדובר באילוף ולא בחלק אמיתי ממנו. ברגע שיוסרו המושכות, הוא שוב פרא וחואקין פניקס, דרך מסע ההחרבה המזויף שכבר התנסה בו, יודע בדיוק איפה להפסיק להיות עצמו ולהתמסר לדמות.

מועמדים נוספים: קווין ספייסי – התמוטטות, ז'ן דוז'רדן – הארטיסט, ילמז ארדוגן – היו זמנים באנטוליה, ג'וזף גורדון-לוויט – לופר, פרנק לנגלה – רובוט ופרנק, בראדלי קופר – אופטימיות היא שם המשחק

השחקנית הראשית הטובה ביותר

עדיין, יש מישהי שלקחה את ההתמסרות לדמות צעד אחד יותר רחוק מחואקין פניקס. אני משוכנע שהמשפט "בשביל זה יש מאפרים" נאמר לא פעם בסביבתה של רוני מארה בזמן ההכנות לצילומי נערה עם קעקוע דרקון. מארה, שחקנית צעירה וחביבה למראה שהופעתה הזכורה ביותר עד לאותו רגע הייתה כחברתו לשעבר הרגילה להפליא של מארק צוקרברג ב"הרשת החברתית", לוהקה כליסבת' סלנדר בסרטו הבא של דיוויד פינצ'ר. למי שלא ראה את הסרט, ליסבת' היא שילוב של פריקית פאנקיסטית והאקרית. יש לה שיער קצר צבוע לשחור, ידע מתקדם במחשבים ועגילים באזניים, בגבה, בפה, באף ובפטמה. מבין אלה, את העגילים בפה ובאף רוני מארה לא עשתה בעצמה. היא שהתה בשבדיה, בה הסרט מתרחש, למדה מחשבים ועשתה קעקוע זמני, הכל כהכנה לתפקיד. בסרט הבא שלה, היא מגלמת מכורה לתרופות. שיהיה בהצלחה.

תואר השחקנית הטובה ביותר לא ניתן על שינוי חיצוני, אם כי מדובר בשינוי יוצא דופן בהחלט. כדי להצדיק את הזכיה, עלי לציין שרוני מארה לא רק נראית כמו ליסבת', אלא ככל הידוע למי שלא קרא את הספר עליו הסרט מבוסס (כלומר, אני), היא ליסבת'. זה לא נראה כאילו היא משחקת דמות מוקצנת, אלא להפך, כאילו לקחו דמוית ליסבת' אמיתית ושכנעו אותה להנמיך עוצמות בשביל שהקהל יוכל איכשהו להזדהות איתה. כשמארה חושפת בסרט את גופה, היא חושפת את הגוף של ליסבת'. כשהיא חווה משבר או רגע של תקוה, אלה הרגשות של הדמות, לא של השחקנית שעל המסך. היא כל כך נעטפת בידי הבחורה הבדיונית, שלפחות בזמן הצפיה בסרט, אין יותר רוני, רק ליסבת'. זה כמו צד שלם באישיות שלה שרק המתין להזדמנות לצאת ובהתחשב בכך שלא עשתה הרבה תפקידים מוכרים לפני כן, כל מה שמארה תעשה מעתה והלאה, ימדד לפי מבחן ליסבת'. האם היא מסוגלת להיות כל כך לא עצמה, ששוכחים שקיימת מישהי מאחורי הפירסינג והגבות המחומצנות? מדובר ברף שיהיה לה קשה לעבור, אבל אשמח לראות אותה לפחות מתקרבת.

מועמדות נוספות: ברניס ביז'ו – הארטיסט, קארה הייוורד – ממלכת אור הירח, זואי קזן – רובי ספארקס, שרה סילברמן – ראלף ההורס, ג'ניפר לורנס – אופטימיות היא שם המשחק

התסריט הטוב ביותר

כמה טוויסטים צריכים בשביל תסריט טוב? כמה משברים צריכות הדמויות לעבור כדי שהסיפור יעבוד? כמה שצריך ובמקרה של התמוטטות, אחד זה מספיק. הסרט, אותו כתב וביים ג'יי. סי. צ'נדור, עוסק ביממה שלפני פרוץ המשבר ששנה את פני הכלכלה העולמית. הוא לא אומר מה עומד לקרות, רק מתמקד בפעולות והלבטים של האנשים שהיו יכולים לעצור את כדור השלג לפני שהחל להתגלגל. עם אוסף של דמויות לא אקזוטיות במיוחד, הצליח צ'נדור לטוות סבך של צרות לתוך סיפור פשוט להפליא. יש מנהלים ויש שכירים. יש נביאי זעם ויש נביאי שקר. הסרט הזה מצליח להכיל בתוכו כל כך הרבה מבלי ליפול למלכודות דרמתיות מיותרות. החברה מתנהלת לפי כללים והם אלה שעשויים לדפוק את כולם, אבל לא מפרים אותם, כי בלי הכללים, הכל יתמוטט. נסו להוציא מהמשפט הזה תסריט קל להבנה שאינו מזלזל בצופים ונותן לכל דמות את הזמן והמקום שלה להתפתח ולהבין את מקומה האמיתי בסולם הדרגות. זה ההשג הגדול של צ'נדור בכתיבת התמוטטות. הוא יודע, בדיוק כמו הצופים, איזו דרמה עומדת להתרחש מחוץ לכתלי הבניין בו מתרחשת רוב העלילה. בכל זאת, הוא נשאר עם האנשים ומלווה אותם לכל אורך הדרך, עד שאפילו קיים שביב של תקוה בו הם חייבים להיאחז בכדי להמשיך לנוע. עם כתיבה יעילה ומדויקת, התמוטטות מצליח להיות סרט מעניין ואנושי שמספר איך משבר גדול מתחיל במספרים הקטנים.

מועמדים נוספים: נערה עם קעקוע דרקון (סטיבן זליאן), כרוניקה בזמן אמת (מקס לנדיס), היורשים (אלכסנדר פיין, נאט פקסון, ג'ים רש), בקתת הפחד (ג'וס ווידון, דרו גודארד), ממלכת אור הירח (וס אנדרסון, רומן קופולה), פרידה (אסגאר פראדי), חיות הדרום הפראי (לוסי אליבר, בן זייטלין), היו זמנים באנטוליה (אברו ציילן, נורי בילג' ציילן, ארקן קסאל), רובי ספארקס (זואי קזן), רובוט ופרנק (כריסטופר די. פורד), למלא את החלל (רמה בורשטיין), אופטימיות היא שם המשחק (דיוויד או. ראסל)

הבימוי הטוב ביותר

כתוביות הפתיחה. זה הרגע בו הבנתי שאת ממלכת אור הירח מביים אדם עם חזון. יש בסרט תחושה של זמן אחר וכללים אחרים. זו לא רק ההקפדה של וס אנדרסון שכל שוט יהיה בדיוק כפי שחזה, עד שתזוזה של המצלמה שני סנטימטרים ימינה, תפגע בכל האסתטיקה של התמונה. יש כאן קצב שבונה את עצמו וגורם לסרט להראות בדיוק באורך הנכון, עם הכמויות הנכונות של מתח וצחוק. אי אפשר לקלוט את כל הפרטים הקטנים בצפיה ראשונה וסביר להניח שגם לא בשניה ושלישית. עם קאסט מפואר, אנדרסון חלק לכל המבוגרים מספיק זמן מסך בכדי שדמויותיהם לא ימאסו ושהילדים במרכז הסיפור, ישארו העיקר. יש רגעים לא הגיוניים וזה רק משפר. בשלב מסוים, הסרט מתקרב להפוך לאגדה והדבר לא פוגע באמינות שלו, כי אנדרסון עשה את עבודת ההכנה לכך. הוא דאג שכל רגע בסרט יהיה קצת מלאכותי, בצורה שגורמת להכל להראות לא סביר. הוא שומר בסוד את הפרטים החשובים, עד שהם רלוונטיים ומשתלבים כמו שצריך. המצלמה תמיד כאילו נוכחת בסצנה מבלי שהדמויות מבחינות בה. יש בבימוי של ממלכת אור הירח התעקשות מיותרת על דיוק וזה מה שגורם למוזרות להפוך להגיונית כשבא זמנה. רק בסוף הסרט, נעשה ברור עד כמה ההתחכמויות הקטנות של אנדרסון בתחילתו, הן חלק מיצירת ממלכה מכושפת בסביבה נטולת קסם.

מועמדים נוספים: דיוויד פינצ'ר – נערה עם קעקוע דרקון, ג'יי. סי. צ'נדור – התמוטטות, ג'וש טראנק – כרוניקה בזמן אמת, דרו גודארד – בקתת הפחד, כריסטופר נולאן – עלייתו של האביר האפל, נורי בילג' ציילן – היו זמנים באנטוליה, ג'ונתן דייטון וואלרי פריס – רובי ספארקס, ראיין ג'ונסון – לופר, רמה בורשטיין – למלא את החלל, טים ברטון – פרנקנוויני, דיוויד או. ראסל – אופטימיות היא שם המשחק

סרט השנה

(רשימת המועמדים)

וס אנדרסון הוא טיפוס בעייתי. מצד אחד, גאון ויזואלי שמהנדס לרמת דיוק מכנית כל תמונה. מצד שני, נכה רגשית שכופה על הדמויות סיטואציות ובחירות לא הגיוניות לשם הנעת העלילה ולשם הדגשת הפגמים שבהן. ממלכת אור הירח הוא סרט השנה שלי והסרט הטוב ביותר של אנדרסון עד כה, כי הוא מצליח לשלב את התכונות האלה בצורה הנכונה ביותר. אני חושב שיש קשר לכך שהסרט מוצג מנקודת המבט של ילדים, כך שהבחירות הלא מושכלות מתאימות לסיפור והמבוגרים הם אלה שנכפה עליהם תהליך התבגרות. נוצרת תחושה של חוויה משותפת, כאילו התקדמתי יחד עם הדמויות למצב שונה מהותית מזה שבו היינו בתחילת הסרט. אני לא חי בניו אינגלנד של שנות השישים ואיני בן 13 בעל ידע במחנאות. בכל זאת, הרגשתי חלק מכל זה. הסרט סוחף בצורה חריגה, על ידי התעלמות מהנדרש ובניית חוקים שמתאימים לו, מהמרכיבים אותם הביא עמו וס אנדרסון מסרטיו הקודמים. במקום ללכת רחוק מדי בנקודה אחת ולהתעלם מרעיון מעניין יותר, ממלכת אור הירח מכיל את האיזון הנכון בין אווירה קסומה לבין רקע מציאותי. כה מציאותי, עד שדמות אחת קיימת רק בשביל להתייחס לסביבה בה הסיפור מתחרש מנקודת מבט היסטורית.