28-12-2012 מהר עמשא לערד

משך הליכה - שש שעות

מרחק 22 קילומטר.

קושי – קליל ונוח.

מזג האויר – מדהים.

שיר – שיר השיירה, "וגם הנגב עוד יהיה פורח".

אמש נרדמנו בתשע, לשנת דובים עמוקה.  בשש בבוקר הפציע השחר ומצא אותנו ערים. זריחה מדברית נהדרת הפציעה בשמי ערד.

ארזנו את הציוד וירדנו לחדר האוכל של אכסניית הנוער. את פנינו קידמה סבטלנה שהיא מסוג האנשים שזורחים בבוקר. חיוך שרות והומור התלוו לארוחת בוקר עשירה, מגוונת, מפתיעה, טעימה ומפנקת .

לאור מצב רגלינו הדואבות והפצועות, ולאחר בקרת נזקים, הוחלט לבצע שינוי בתכנית. במקור רצינו ללכת מנחל חימר (כביש 258) למצד תמר. לפיכך, בחרנו ללכת מהר עמשא לערד. קטע לא פחות ארוך, אבל נוח בהרבה להליכה, ועתיר בנקודות מילוט, כמעט לכל אורכו.

בשעה שמונה בבוקר הגענו להר עמשא. עמשא, היה  בנה של אביגיל אחותו של דוד המלך. לאחר הריגת אבשלום בידי יואב בן צרויה, מונה עמשא במקומו לשר הצבא. כשהתמהמה עמשא  לדכא את מרד שבע בן זכרי במלכות דוד, הודח מתפקידו והוחלף על ידי אבישי, אחיו  של יואב. למרות ההדחה, הצטרף עמשא לצבא בגבעון ונרצח על ידי יואב, בתרגיל "כיפה אדומה" קלאסי. בצוואתו הטיל דוד על  שלמה לנקום את מותם של אבנר בן נר ושל עמשא. לצורך זה  שלח  שלמה את  בניהו בן יהוידע,  להתנקש ביואב. לאור ההצלחה, מונה בניהו לשר צבא שלמה.  

מבולבלים ? גם אנחנו. די ברור, שעם הנהגה כזו, אין צורך באויבים.

משער היישוב פנינו דרומה ועלינו במתינות לפסגת הר עמשא המתנשאת לגובה 880 מטר.  כאן יש תצפית פנורמית מרהיבה. במזרח – בקעת ערד ואחריה, מדבר יהודה. במערב ובצפון דרום הר חברון, יער יתיר, גדר ההפרדה ואחריה יישובי הר חברון. מעט התנחלויות, המון כפרים ענקיים. בדרום, בקעת באר שבע, והנגב. תוואי השטח והצמחייה, מזכירים את גב ההר. בקלות יכולנו לחשוב שאנחנו בהרי ירושלים, בגלבוע, או בגליל התחתון.

ירדנו דרומה, בדרך רומית עתיקה ומדורגת, לכיוון הכפר הציורי, דוריג'את. סמוך לו, עברנו ליד  מחצבה ענקית ומכוערת. רעש החצץ הנגרס והמשאיות הענקיות הדוהרות, הזכיר לי תיאורים של טולקין, כותב שר הטבעות, על מורדור - ארצו של שר האופל. 

ב- 1850 הגיע לפה מוחמד עיסא אבו חמאד, בן הכפר דורא שבדרום הר חברון, והקים את הכפר.  לאורך השנים התגוררו בני הכפר במערות.  צורת מגורים זו נפוצה בדרום הר חברון עוד מתקופת האבות. ישוב של פלאחים, עובדי אדמה בגבול המדבר, מוקף בפזורה הבדואית. לפני כמה שנים,  התארחנו  במקום וקיבלנו  סיור מודרך במערות המגורים, הסבר מקיף על תולדות הכפר ואורח חייו, וארוחה אותנטית וטעימה.

ירדנו בשביל ממזרח לכפר. קבר שיח שהתנשא על גבעה, ובור מים חצוב משכו תשומת ליבנו.  הבור שמכוסה בפיתוחי אבן עתיקים ויפים, מתמלא מהמים שמנוקזים אליו ממדרונות הגבעה.

תוך דקות ספורות עברנו מהר חברון לנגב. הגשמים האחרונים חרצו את אדמת הלס הרכה ויצרו בה ערוצים חדשים.

זבובים. המוני זבובים ריחפו סביבנו. התיישבו, נצמדו, עקצו, מצצו והטרידו. הרגשנו כמו בסרט אימה, מהלכים תחת מעטה שחור מזמזם ורוחש. מיהרנו להסתלק מזרחה. לאחר חצי שעה של הליכה החלה לנשוב רוח מדברית נעימה, שגרשה את הזבובים והשיבה רוחנו.

פסענו בדרכי  עפר רחבות ונוחות שחצו  שדות בעל רחבים, זרועים חיטה. האדמה קלה ורכה ומתאימה מאד למדרך כפות רגלינו הדואבות מהטיול אתמול. צמחים ופרחים צצו סביב. וקישטו את שדות החיטה הרחבים הנובטים בחום ירוק.

סתוונית הנגב. 

ארבעה עצי אשל ענקיים, הזדקרו מתוך השדות ואותתו לנו , שהגיע הזמן להפסקה.  ההתקדמות היום מהירה וקלה. שמונה קילומטר בשעה וארבעים בלי להתאמץ.

קפה, רוגעלך, כריכים והרבה סימפטיה.

סביבנו, כפרי  הפזורה הבדואית כשמה כן היא. מפוזרת. אהלים, פחונים, צריפים ובתים, נבנו על הגבעות ואמצע השדות, בלי סדר ותשתית. בעברנו לידם, קדמו פנינו כלבים גדולים ונבחנים. ילדים שמחים צהלו בשדות הפתוחים והרחבים. גם אנחנו.

אחד הכפרים, נראה מעט שונה. דגלים, מסגד קטן, מבנים קלים אחידים עם מחפורות סביבם. תושביו לא נראו. בדיעבד הסתבר כי זה יישוב של משתפי פעולה ערבים שחיים פה.

המשכנו בדרך הנוחה והמלבלבת, מזרחה לכיוון תל ערד. עוד הפסקת קפה של שטח,  והנה הגענו למרגלות התל. התל בולט בשטח וחולש על מרחבי בקעת ערד. בתקופת המקרא התקיים כאן יישוב כנעני-ישראלי עירוני גדול. חומה באורך 1200 מטר הקיפה את העיר  ששימשה כמרכז האזור. בערד התגלו חרסים נושאי כתובות, עם שמות של משפחות כוהנים. המצודה התקיימה בצורות שונות עד התקופה הפרסית (מאה שישית לפני סה"נ).  התל שווה ביקור נפרד, אבל הדרך, אצה לנו.

השארנו מאחור את שדות הבעל הדלילים והעניים, והתחלנו ללכת בשדות השלחין. צעדנו באזור חקלאי מושקה, מטופטף מושקע ומפותח. כרמי זיתים , שקדים וגפנים. שדות של ירק למספוא, וחמניות לגרעינים.

הרגשנו כמו בסיפור "החתול במגפיים" . של מי השדות האלו ? של מי המטעים? של מי הכרמים היפים ? שאלנו. כשחזרנו הביתה התברר כי הם שייכים למתיישבים יהודים החיים בהרי חברון.

לא יכולנו להתאפק ופצחנו בשירת השיירה.  "וגם הנגב עוד יהיה פורח, ועוד נדאג שהזקן יהיה שמייח". זהו השיר שבחרנו לייצג את הקטע הנוכחי. שלט מספר 7 , שבמקור נועד לסמן שורת זיתים, נאסף למוזיאון חפצי השביל על מנת לסמל את קטע השביל של היום.

קשה שלא לשים לב, כי הפזורה הבדואית לא קיימת באזור החקלאי. מסתבר כי כדי למנוע מהבדואים לתפוס חזקה על שטח, צריך להפכו לשטח אימונים באש או להפריח אותו. האם זה חייב להיות ככה ?

 הפרחת השממה התאפשרה בזכות  הקמת מתקן טיהור מי השופכין של ערד. את  מתקן הטיהור, יכולנו לפספס, אבל   ארומת הביוב הנודפת  למרחקים, רמזה על  מיקומו, הסמוך לשביל.   

פארק ערד ממוקם כחמישה קילומטר ממערב לעיר. חורשה עבותה ומצלה, עם שולחנות, ספסלים, ומי שתיה. מקום נהדר להפסקת צהריים או לסיום הקטע למי שרגליו התעייפו.

כעבור שעה ורבע , של הליכה נינוחה, הגענו לערד. את  הטיול קינחנו בחצי ליטר בירה צוננת, במסעדת מוזה, שתיזכר לטובה. 

לקטע השביל הבא