לפני כמה שעות שמעתי שמישהו מת. כנראה נרצח. חבר.

סשה קראו לו. הבעלים של ה"אסגרד", בר האווי מטאל האחרון שנותר בירושלים. והשאלה מי רצח אותו ולמה עדיין לא ברורה. אבל ההלם מספיק גדול. זה נשמע הזוי ומרוחק. סשה מת. נדקר. נרצח.

הכרתי אותו לפני בערך עשר שנים. הוא עבד באינטרנט-קפה של חבר. אחר כך הם פתחו חנות מחשבים. אחר כך כמה שנים לא ראיתי אותו עד שהוא פתח את הבר ואז הייתי מגיע מדי פעם. אפילו אתמול כמעט עברתי שם.

זה בטח לא מעניין אף אחד מקומץ קוראי האקראיים עד כמה הוא ידע לשתות ושזה הזוי שהוא מת.

כן, ככה זה בסביבה של בלייני ירושלים. שלא לומר - שתייני ירושלים. ולא, אנחנו לא שיכורים, רק אוהבים אלכוהול. ולהגיד על אדם שהוא ידע לשתות זו בהחלט מחמאה. וסשה לא רק ידע לשתות, הוא ידע גם להשקות. עד כדי כך שכמעט כל מי שהיה שם אי פעם קיבל לפחות שני משקאות בחינם. ככה סתם בשביל הכיף. זה לא שהוא גילגל קופה עם מלא כסף, זה שהוא אהב את העבודה ואת הלקוחות ואת כל מה שמסביב.

שלא תחשבו בטעות שיש איזשהו קשר לסיפור הרצח. הוא לא היה אדם אלים והסביבה לא היתה אלימה. אף אחד לא יודע מה ומי, אבל ככל שאנחנו מכירים אותו הוא לא היה מסובך עם גורמים אלימים כלשהם. וזה באמת הזוי שהוא נרצח.

אבל הזוי הרבה יותר זה הקטע שבמרכז ירושלים, בלב אזור הבילויים, נרצח בעלים של פאב בתוך הפאב שלו שזה גם הבית שלו. הרבה מעבר לכך שזה מלחיץ ומדאיג ביותר, זה הזוי. הזוי מאד אפילו.

בערך שעתיים וחצי אחרי שזה נודע הגענו מחוץ לאסגרד כמה חברים כדי לשתות לזכרו. שתינו והפעם ה"לחיים" קיבל משמעות אחרת. שתינו לזכרו כי ידענו שזו המחווה הכי טובה שהוא היה יכול והיה רוצה לקבל. שתינו כי זה מה שחובבי אלכוהול יודעים לעשות ברגעים עצובים. גם ברגעים שמחים אבל זה לא קשור כרגע. ובכל מקרה, אם אין משהו אחר מועיל לעשות, מומלץ בחום, בקור ובכל מזג אוויר לשתות משהו. שיכורים, לך תבין.

יהי זכרו ברוך