מוֹנוֹלוֹג הַפֶּתֶק הַלָּבָן

כמו יען, אני נוהג לטמון הראש בחול,

אדיש לנעשה מסביבי, בימין ובשמאל.

זו דרכי למצוא לעצמי נִנּוֹחוּת ושלווה

אם בשעה קשה, סכנה, צרות ואכזבה.

לעת הזו, שהכל מתלבטים במי לבחור

ונחרדים מתעמולה בגווני חושך ואור,

וסקרי דעת קהל מבלבלים למי ייבחר-

אני עם ראש בחול שוהה במקום אחר.

אינני פועל חלילה, בניגוד לסדר וחוק.

זו זכותי לטמון ראשי ומה יותר עמוק.

מה עוד שכלל לא איכפת לי מי ייבחר

הרי אמרתי, שאני שוהה במקום אחר.

מה יקרה עם ילדי, הורי, או משפחתי,

זָבַ"שַם, המה יסתדרו לבד ללא עזרתי.

ומה יקרה, אם חלילה תפרוץ מלחמה,

וזאת תהיה קשה ותסכן קיום המדינה? 

עם ראשי בחול לא אשמע ולא אראה,

שהרי במלחמות אין דבר אנושי ונאה.

ואם אוציא ראשי לגלות שביתי חָרֵב

עירי כבושה ואנוכי בודד, צמא וְרָעֵב ?

אזי טוב לי, כי זהו המצב שאני מחבב 

ואת ראשי אף יותר עמוק בחול תוחב.

כדרך יענים גדולי הגוף וארוכי הרגל,

שראשם הקט מכיל רק אנוכיות והבל.

כך, לפני בחירות, אנכי אדיש לנעשה,

למי טוב ולמי רע, למי כֵּיף ולמי קשה,

רק מצפה בכליון עיניים שיגיע הסוקר

נהנה לבשר לו שבפתק לבן אני בוחר.

בתום הבחירות לָּבָן מחליף את צבעיו,

והקיטוּר על הקושי והשכר בעקבותיו.   

כתינוק הנהנה מהחום בעשיית צרכיו

ומיד מיבב על רטיבות וסרחון חִתּוּלָיו.

נכתב ע"י אברהם רותם ערב בחירות 2001.